The ballad of the daysleeper

מכל השירים בקטגוריית hang the d.j זה כנראה השיר שהוא הכי עלי.
אחרי עוד משמרת לילה.
כשהעולם מסיים את הצעדים הראשונים המהוססים שלו לקראת עוד יום, הגל הראשון של בעלי המכולות, מחלקי העיתונים, נהגי האוטובוס, פועלים במאפיות, כבר נמצאים עמוק בתוך השגרה שלהם.
הגל השני, של הזבנים בחנויות, אנשי הקניונים, רואי החשבון, רק מתחילים את שלהם.
ואני רק מסיים את “היום” שלי.
הטלפון הראשון מגיע בערך ב13:00, אני אחרי שלוש שעות שינה.
א. מתקשר לבדוק אם בא לי להפגש לג’ם סשן (אנחנו לא קוראים לזה ככה, אך למען התמונה הכללית..)
ברור שבא לי.
אבל לא עכשיו.
השיחה נמשכת כ10 דקות ואני מנסה להאחז בקורי השינה האחרונים שלי כשא. מדבר ומדבר.
ולא משנה כמה אני מנסה להסביר לו שאני עייף ונדבר מאוחר יותר, הוא בשלו.
א. והדיבורים שלו הם סוג של מכת טבע בלתי נמנעת.
“שגעת” זו המילה לתאר את זרם הדיבור הבלתי פוסק שלו.
פעם זה היה מעצבן אותי אבל עם הזמן גיליתי שזה תרגיל מצוין בסבלנות ושליטה עצמית.
אחרי א. אני מנסה להרדם שוב בלי הרבה הצלחה.
בינתיים אני מקשיב לקול המוסיקה, ישנו איזשהו חידון שבו משמיעים קטע ומאזינים מתקשרים ומזהים.
הקצב מהיר ומסתבר שיש הרבה חובבי מוסיקה קלאסית (והנה עוד אחד לרשימת הפוסטים שאי-פעם-בימות-המשיח אני אכתוב: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מוסיקה קלאסית).
רובם נשמעים מבוגרים למדי.
אני לא מזהה כלום מלבד קטע אחד.
סונטת אור ירח .
בסיסי, אבל גם משהו.
אני מתחיל להרדם.
טלפון.
מישהי מהעבודה צריכה לברר משהו.
אני מבין שאני לא ארדם בקרוב ומחליט לעשות שיחת טלפון למכרה מהעבר שצצה שוב בחיי, באופן מסוים, וקבענו שנדבר מתישהו.
המתישהו הזה כנראה יהיה עכשיו.
אז אני מתקשר והיא בקניות ואומרת שתחזור אלי.
נהדר, אז מה עכשיו? לחזור לישון או לחכות לה ולהתעורר שוב כשתתקשר?
אני מחכה.
כבר שעה והיא עדיין לא חזרה.
מהעבודה שוב התקשרו לברר אם אני אוכל לעבוד הלילה.
אני צריך כסף, אז כן, אני אוכל לעבוד הלילה.
אני מעדכן את א. שבסוף לא נפגש, אבל מחר בטוח.
הוא מדבר (ומדבר ומדבר) על חוסר המחויבות שלי (והוא צודק קצת, אני די נוטה להתחמק מחזרות לאחרונה).
אז עכשיו אני במצב הזומבי שלי.
לא מצליח להרדם, אבל כל-כך עייף ששום סוג של פעילות יצרנית לא באמת באה בחשבון.
חוץ מלכתוב פוסטים ארוכים (נשבע לכם שהפוסט הזה היה קצר כשהוא רק החל להכתב) ואולי לחזור לשכב בחושך ולהאזין לקול המוסיקה.
מייקל סטייפ כתב את השיר הזה, Daysleeper, על חבר שלו שהיה בדיוק כמוני.
מתקיים בסוג של אזור זמן נפרד מהעולם המיידי שמחוץ לדלת ביתו ועל איך העולם ממשיך בשלו בזמן שאותו חבר רק רוצה לישון קצת כי הוא עובד בלילות.