מכונת קריאה היא הכותרת שבחרו בהוצאת בבל לאתר האינטרנט שלהם.
באתר ישנו נוהג מבורך של פירסום פרקים שלמים מתוך הספרים שראו אור בהוצאה.
הנה שלושה ספרים שאני מחבב במיוחד.
הראשון, דור האיקס.
ספר שהגדיר דור שלם.
אולי בפעם הראשונה והברורה ביותר מאז בדרכים של קרואק.
כלומר, בטח שהיו ספרים “מגדירי דור” אחרים.
בית מטבחיים 5 (או:מסע הצלב של הילדים) של וונוגוט.
היה את מלכוד 22 של הלר, העירומים והמתים של מיילר.
כל אחד, בתורו, עזר לעצב תודעה של דור.
אבל ‘דור האיקס’ היה כנראה היחיד של שמו נקרא הדור שניסה לתאר.
מורה נבוכים לצעירי שנות ה90.
יורשיהם של ה”בייבי בומרז”.
הדור האמריקאי הקודם שניסה למרוד ובסוף מצא את עצמו רוקד לצלילי “אנשי הכפר” בזמן שהוא עסוק בהסנפת קוקאין ותשלומי משכנתא על הבית בפרברים.
ועכשיו לפרק הראשון:

השמש היא האויב שלך

פעם, בסוף שנות השבעים, כשהייתי בן 15, הוצאתי כל גרוש שהיה לי אז בבנק כדי לטוס לרוחבה של היבשת במטוס 747, אל ברנדון, מניטובה, בתוככי הערבה הקנדית, כדי לצפות בליקוי-חמה מלא. הייתי ודאי מראה מוזר מאוד, בגילי הצעיר, רזה כמו מקל וכמעט לבקן, נרשם לי בשקט למוטל כדי לבלות את הלילה לבדי, צופה בשמחה בשידורים המושלגים של הטלוויזיה הממלכתית ושותה מים מכוסות שנרחצו ונעטפו מחדש בכיסוי נייר כל-כך הרבה פעמים, עד שנראו כאילו שייפו אותן בנייר זכוכית. אבל הלילה הסתיים במהרה, וכשהגיעו הבוקר וליקוי החמה, התחמקתי מאוטובוסי התיירים והשתמשתי בתחבורה הציבורית כדי להגיע לפאתי העיר. שם, הלכתי הרחק במורד שביל עפר אל תוך שדה של איכר דגן כלשהו שהיה בגובה החזה וירוק כמו תירס ומרשרש, להבי העלים שלו גורמים צריבות-נייר קטנות על עורי בעוברי דרכם. ובשדה ההוא, כשהגיעו השעה, הדקה והשניה היעודות של ההאפלה, נשכבתי לי על הקרקע, מוקף בגבעולים ארוכים ועמוסים גרגרים ובקולותיהם הקלושים של חרקים, ועוצר את נשימתי, חווה איפוא הלוך-רוח שמעולם לא הצלחתי להתנער ממנו לחלוטין הלוך-רוח של חשכה וגורליות והיקסמות הלוך-רוח שבלי ספק היה מנת חלקם של רוב האנשים הצעירים מאז שחר האנושות, שעה שפיתלו את צוואריהם, הביטו בשחקים וראו את השמיים שלהם נכבים.
******

השתמש במטוסי סילון כל עוד אתה עדיין יכול

עשור וחצי לאחר מכן, התחושות שלי מבולבלות באותה מידה, ואני יושב על המרפסת הקדמית בבונגלו השכור שלי בפאלם ספרינגס, קליפורניה, מפנק את שני הכלבים שלי, מריח את ניחוח הקינמון הלילי של לוע הארי וקולט באפי משבים נמרצים של כלור בריכות-שחיה, הנסחפים מן החצר בעודי מחכה לעלות השחר.
אני מביט מזרחה לעבר שבר סאן אנדריאס, המונח בקרקעית העמק כמו פיסת בשר שבושל יתר על המידה. בקרוב מאוד תתפוצץ השמש מעל השבר ולתוך היום שלי, כמו שורה של רקדניות שמתפרצות לבמה בלאס וגאס. גם הכלבים שלי מתבוננים. הם יודעים שאירוע רב חשיבות עומד להתרחש. הכלבים האלה, אני אומר לכם, חכמים נורא, אבל הם מדאיגים אותי לפעמים. למשל, אני מלקט מין גועל-נפש צהוב בהיר ושומני בעל מירקם של גבינת קוטג’ מהחוטמים שלהם, משהו כמו גבינה שמונחת על פיצה מחוממת במיקרו, ואני מרגיש איום ונורא, מפני שאני חושד שהכלבים האלה (למרות שעיני בני-הכלאיים השחורות והמלבבות שלהם רוצות שאאמין במשהו אחר) שוב שוטטו בין פחי הזבל מאחורי המרפאה לניתוחים פלסטיים, וחרטומיהם התקשטו, איך לומר זאת, בשומן של יאפים שעברו שאיבת שומן. א-י-ך הם מצליחים לפרוץ מבעד לשקיות הפלסטיק האדומות המיועדות להשלכת בשר, תקנות של מדינת קליפורניה בגלל התנים נשגב מבינתי. אני מניח שהרופאים היו ילדים רעים, או עצלנים. או שניהם גם יחד.
העולם הזה.
אני אומר לכם.
מתוך הבונגלו הקטן שלי אני שומע צליל טריקת דלת של מזווה. חברי דאג כנראה מארגן לחברתי האחרת, קלייר, חטיף עתיר עמילן, או איזה פינוק מתוק. ואולי, סביר יותר להניח, אם אני מכיר אותם נכון, טיפונת ג’ין עם טוניק. ההרגלים שלהם.
דאג בא מטורונטו, קנדה (אזרחות כפולה). קלייר היא מלוס אנג’לס, קליפורניה. אני, בעצם, מפורטלנד, אורגון, אבל בימים אלה נראה שלא חשוב מאיפה באת (“מפני שלכולם יש אותן חנויות במרכזי-הקניות שלהם,” אומר אחי הצעיר, טיילר). אנחנו, שלושתנו, חברים בחוג הסילון של העניים, קבוצה ענקית חובקת-עולם, שאליה הצטרפתי, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, בהיותי בן 15, כשטסתי למניטובה.
בכל אופן, הואיל והערב הזה לא היה טוב בשביל דאג, גם לא בשביל קלייר, הם היו מוכרחים לפלוש למרחב שלי, כדי לספוג קוקטיילים וצינה. הם היו זקוקים לזה. לשניהם היו סיבות.
למשל, קצת אחרי שתיים לפנות בוקר, דאג גמר את המשמרת בבר של לארי, שם הוא מברמן, יחד איתי. בזמן שהלכנו ברגל הביתה, הוא נטש אותי ממש באמצע השיחה שניהלנו ומיהר לחצות את הכביש, שם שרט באבן את מכסה המנוע ואת החלון הקדמי של קאטלס סופרים. אין זאת הפעם הראשונה שהוא משחית רכוש באימפולסיביות כזאת. המכונית היתה בצבע חמאה, ועל הפגוש שלה היתה מדבקה שאמרה “אנחנו מבזבזים את הירושה של ילדינו”. אני מניח שהמסר הזה עיצבן את דאג, שהיה משועמם ועצבני אחרי שמונה שעות עבודה במקג’וב שלו (“שכר נמוך, יוקרה