דיברתי לפני מספר ימים עם חברה טובה בשם מישל שהעירה לי שאני בטח לא אצא לאיזשהו דייט מתוכנן כי אני תמיד משתפן.
לא ממש הבנתי על מה היא מדברת.
מתי פעם אחרונה שבכלל היה לי משהו שדומה לדייט? ושאני אשתפן? ממש לא הסגנון שלי.
הערב דיברתי עם מישהי שעד לא מזמן היתה מסומנת כ”אולי”, מישהי שהכרתי בעבודה וההכרות איתה הפכה לידידות.
בין השאר הגענו לנושא של הפגישה שלנו שנדחתה ונדחתה.
ואז נפל האסימון.
אני באמת עושה את זה.
נכנס לכל מיני חרדות לקראת מפגש עם (א)נשים חדשים ומתחיל לשכנע את עצמי למה לא כדאי להפגש.
הקטע העצוב הוא שאני מאמין לתירוצים שאני ממציא.
עד הערב כאמור אפילו לא הייתי מודע לזה.
כשמישל ציינה את זה ממש לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל במהלך השיחה הערב כשהנושא עלה, התחילו לצוץ בראשי שמות של נשים שהכרתי ובשלב מסוים הייתי לפגוש עד שמצאתי תירוץ להתחמק מזה.
חלקן, אגב, לא היה לשום דבר יותר מאשר מפגש ידידותי, לא שזה מנע את טקס ההתחמקות, מסתבר.
אני מרגיש ממש דפוק עכשיו.
תמיד חשבתי שלמרות כל מגרעותי, יש לי תכונה אחת טובה וזו היכולת להיות ישר עם עצמי, ולא משנה כמה לא נעימה לי האמת.
סוג של מנגנון ביקורת עצמי שלא מזייף לעולם.
מסתבר שאפילו את זה אין לי.
הגילוי הזה מזעזע אותי באמת.
בכל אופן, אני והזותי מהטלפון הערב נפגשים ביום שני לקפה או משהו (אני דוחף לכיוון מסעדה כי מזמן לא הייתי).
ממש לא בקטע של דייט רומנטי.
היא אמרה שהיא רוצה לעזור לי עם הבעיה שלי ושהצעד הראשון יהיה לפגוש אותה.
תחזיקו לי אצבעות.
הפוסט הזה לא יצא הכי ברור בעולם, נראה לי, אבל אני צריך לפרוק.