לבד. לבד. לבד.
עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן ועבר זמן, לא פחות ולא יותר אלא בדיוק אותו פרק זמן מאז שהיה מה לכתוב.
אחרי תקופה סוערת ועמוסה מכל טוב ורע מהסוג הרומנטי, פתאום אני חוזר לנקודת ההתחלה הטבעית שלי.
בית, עבודה, בית, עבודה. לישון לבד, ללכת לעבודה,ללכת לישון לבד.
אני דפוק כי טוב לי ככה?
בלי דרמות, בלי אנשים אחרים. רק אני ואנוכי בעולם קטן מוגן.
ארבע קירות של חלומות בהקיץ, פנטזיות על עושר ותהילה ויצירה והתחלות חדשות שלא יבואו לעולם.
יש משהו מציצני בקריאת בלוג, בעיקר אם הוא של מישהו שאתה מכיר.
היכרותנו עתיקה, קלושה וקצרת הימים, אך בזכותה הרשה לי להניח יד וירטואלית על כתפך ולומר: “יהיה טוב”.
וגם אם שנינו יודעים כי כלום לא ישתנה ומה שהיה הוא שיהיה, לפחות אחד משנינו יחוש הקלה.
האמת שהדברים האלה באים והולכים.
מצחיק לקרוא את זה עכשיו
בערך שלושה חודשים אחרי שכתבתי את זה התחלתי חיים חדשים בעיר חדשה ועתיד שנראה קצת יותר טוב
לא מבחינת הלבד, אבל מבחינות אחרות בהחלט נראה טוב יותר.