באמת שרציתי לכתוב אצלך משהו, על דמעות.
הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני לא יודע להתמודד עם א)נשים ב)נשים שבוכות
אבל זה הזכיר לי אחת מאלו שבגללן אני מתחבא כאן.
“היא יודעת לעשות, שירדו לה דמעות”.
היא בוכה כל הזמן ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשזה קורה.
לפעמים זה ריב עם בעל הבית שלא רוצה לבוא ולסדר איזו בעית חשמל שגורם לה לבכות שהיא רוצה שאבא שלה יעלה על מטוס ויבוא.
הכי נורא זה כשהיא בוכה במיטה.
היא אפילו לא עצובה.
אנחנו מתחבקים, ואנחנו הכי קרובים שרק אפשר והיא לפעמים בוכה.
בפעמים הראשונות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
תארי לך שמישהו מתחיל לבכות לך במיטה, ככה סתם.
חשבתי שזה בגלל שהיא היתה עם לב שבור ואולי דברים קורים מהר מדי.
היא אומרת שאני לא צריך לדאוג ושהיא תמיד ככה כשהיא מתרגשת.
אף פעם לא הצלחתי להתרגל לזה.
נזכרתי במשהו שסיפרה לי אחת אחרת, על שכנה שלה שבכל פעם שהיא גומרת, פורצת בצחוק מתגלגל ששומעים עד קצה הרחוב.
הייתי מעדיף את זאת.
הדבר הכי נורא הוא שהיא אוהבת כשאני מלטף לה את הראש.
היא בוכה ואני מלטף לה את הראש עד שהיא נרגעת.
“זה סימן לחבק בשבילי”.
זה כנראה זה.
אני יודע לעשות מה שצריך, אבל זה רק בכאילו וזה בלי באמת להבין את הנפש שלה.
היא בוכה, אני מלטף, היא נרגעת.