“איפה אתה, מזמן לא דיברנו”, מייל שנשלח בשעת בוקר מוקדמת.
די חריג עבורך, שלא מבלה יותר מדי ליד המחשב אלא אם כן את חייבת.
בערב התקשרתי ושאלתי אם את חושבת עלי כל כך מוקדם בכל יום.
אמרת שנעלמתי ולמה לא התקשרתי.
“כי את לא כזו חשובה לי” חשבתי ואמרתי משהו אחר, מתחמק.
והמחשבה הזו כמעט נכונה. לפחות בימים האלה.
כמה נדירים הרגעים שפינו ומוחינו שווים גם כשהאמת עלולה להכאיב?
אצלי זה לרוב ככה.
אבל איתה זה אחרת.
סיפור ארוך, אתה יודע.