ימים משונים עוברים עלי.
אני מרגיש שסוף סוף סיימתי להרכיב את הפאזל שלי.
אני יודע מה אני רוצה.
יש לי את המוסיקה, ויש לי את המילים. הכל אצלי בראש.
זו הבעיה בעצם. שזה רק אצלי בראש.
אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל ככה זה.
אני לא מצליח לגרום לזה לקבל קיום בעולם הממשי.
לקבל צורה ונפח.
במעבר בין המימדים, משהו הולך לאיבוד.
משהו עוצר אותי ואני מרגיש מתוסכל.
אני מרגיש צורך להקשיב למוסיקה כועסת ולהתפוצץ.
ולוותר.
אבל לא.
אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה.
אני הקברניט של הכאב שלי.
יש שיר אחד של מרק סטרנד שמתאר בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.
שיר האחד\מרק סטרנד
אני מעדיף לשבת כל היום
כמו שק על כיסא
ולשכב כל הלילה
כמו אבן במיטתי.
כשאוכל מגיע
אני פותח את הפה.
כשהשינה מגיעה
אני עוצם את עיני.
גופי שר
רק שיר אחד;
הרוח הופכת
אפורה בזרועותי.
פרחים מלבלים.
פרחי מתים.
יותר זה פחות.
אני משתוקק ליותר.