100%

בחור רואה נערה.
הוא יודע, פשוט יודע,שזו הנערה בשבילו.
שמתאימה לו במאת האחוזים.
אבל הוא לא מדבר איתה והיא נעלמת.
הרגע אבוד.
מתוך הסיפור “בראותי בחורה 100% מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל” של הרוקי מורקאמי.


“דרכינו מצטלבות ליד חנות פרחים. חשרה קטנה של אוויר חם נוגעת בעורי. האספלט רטוב, ואני חש בניחוח ורדים. אין לי אומץ להתחיל לדבר איתה. היא לובשת סוודר לבן, ובידה הימנית היא מחזיקה מעטפה לבנה וחלקה שחסר לה רק בול. אז זהו: היא כתבה מכתב למישהו, אולי בילתה את כל הלילה בכתיבה, אם לשפוט לפי המבט המנומנם שבעיניה.
ייתכן שהמעטפה מכילה את כל הסודות שהיו לה אי-פעם.
אני פוסע עוד כמה פסיעות ופונה לאחור: היא כבר נבלעה בתוך ההמון.

עכשיו, כמובן אני יודע בדיוק מה הייתי צריך להגיד לה.
אבל זה בטח היה נאום ארוך ארוך בהרבה מכדי להעביר אותו כמו שצריך.
הרעיונות שצצים במוחי אף פעם לא מאוד מעשיים.
נו, טוב. זה בטח היה מתחיל ב”היה היו פעם” ונגמר ב”סיפור עצוב, את לא חושבת?”

היה היו פעם נער ונערה.
הנער היה בן שמונה עשרה והנערה בת שש עשרה.
הוא לא היה נאה במיוחד והיא לא היתה יוצאת דופן ביופיה.
הם לא היו אלא נער רגיל, בודד, ונערה רגילה, בודדה, כמו כולם.
אבל הם האמינו שאי-שם בעולם קיימים בשביל נער 100% מושלם ונערה 100% מושלמת.
כן, הם האמינו בנס והנס הזה באמת קרה.
יום אחד פגשו השניים זה בזה בפינת רחוב.
“מדהים,” אמר הנער. “כל החיים אני מחפש אותך. את אולי לא תאמיני לי, אבל את נערה 100% מושלמת בשבילי.”
“ואתה,” אמרה לו, “אתה נער 100% מושלם בשבילי, בדיוק כפי שדמיינתי לי אותך עד לפרט האחרון. זה כמו חלום.”
ושניהם התיישבו על ספסל בגן הציבורי, החזיקו ידיים ושוחחו בינהם שעות על שעות. הם לא היו בודדים עוד. כל אחד מצא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילו. כמה נפלא למצוא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילך. זהו נס. נס קוסמי.
אבל בשעה שישבו ושוחחו, התחיל איזה נבט זעיר זעיר של ספק להכות שורש בלבבותיהם: האם זה באמת בסדר שחלומות יתגשמו בקלות שכזאת?
לכן כשחלה לרגע הפוגה בשיחתם, אמר הנער לנערה: “בואי נבחן את עצמנו, רק פעם אחת. אם אנחנו באמת זוג 100% מושלם, הרי ללא ספק ניפגש שוב אי-שם בימים. וכשזה יקרה, ונדע שאנחנו באמת זוג 100% מושלם, נתחתן מיד בו במקום. מה דעתך?”
“כן,” אמרה היא, “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.”
וכך הם נפרדו. היא פנתה מזרחה, והוא מערבה.
אלא שהמבחן שקיבלו עליהם היה מיותר לגמרי. הם כלל לא היו
צריכים להעלות את הרעיון הזה, כי הם באמת ובתמים היו זוג 100%
מושלם, ונס הוא שנפגשו בכלל. אבל הם היו צעירים מכדי לדעת את זה.
וכך החלו גליו הקרים והאדישים של הגורל לטלטל אותם בלי רחמים.
חורף אחד חלו שניהם, גם הנער וגם הנערה, בשפעת הנוראה של
העונה, ואחרי שפרפרו שבועות בן חיים למוות, נמחק כל העבר
מזיכרונם. כשהתעוררו, היו ראשיהם ריקים כאותה קופת חיסכון של ד. ה. לורנסו הצעיר.
אבל שניהם היו צעירים מוכשרים ושאפתניים, ובמאמצים בלתי נלאיים
הצליחו להקנות לעצמם שוב את הידיעות ואת הרגשות שאבדו להם, וכך
יכלו לחזור ולהשתלב השתלבות מלאה בחברה. השבח לאל, הם היו
לאזרחים הגונים היודעים איך לעבור מקו אחד למשנהו ברכבת תחתית,
ומסוגלים בהחלט לשלוח מכתב רשום בדואר. ואפילו התנסו שוב
באהבה, לעתים עד כדי 75% ואפילו 85% של אהבה.
הזמן חלף במהירות מדהימה, והנה הנער בחור בן שלושים ושתיים והנערה בחורה בת שלושים.
בבוקר אחד יפה של אפריל פסע לו הבחור ממערב למזרח כדי למצוא
ספל קפה כדי להתחיל בו את יומו, והבחורה, שהתכוונה לשלוח מכתב רשום,
פסעה באותו שעה ממזרח למערב, שניהם באותו רחוב בשכונת
הרג’וקו שבטוקיו. הם עברו זה על פני זה ממש באמצע הרחוב. לרגע קט
התהבהב בלבותיהם ניצוץ עמום של זיכרונותיהם האבודים. כל אחד מהם
הרגיש ברעם מתגלגל אצלו בחזה. והם ידעו:
היא בחורה 100% מושלמת בשבילי.
הוא בחור 100% מושלם בשבילי.
אבל גחלת הזיכרונות היתה חלשה מדי, ומחשבותיהם כבר חסרו את
הבהירות שהיתה להן לפני ארבע עשרה שנה. בלי מלה עברו זה על פני
זה ונבלעו בתוך ההמון. לנצח.
סיפור עצוב, את לא חושבת?”
כן, זהו זה, זה מה שהייתי צריך להגיד לה.