כשאני מסתכל עליו, אני יודע להצביע על כל החולשות שלו.
בשלוש השנים האחרונות הוא לא החזיק מעמד בשום עבודה יותר מכמה חודשים.
זה מוזר כי הבנאדם היה בתל אביב יותר מעשור. שורד.
לפעמים כטבח בכל מיני מקומות, לפעמים ברחיצת חלונות ראווה בדיזינגוף.
אני הייתי נוסע אליו מדי פעם.
כשהייתי חייל כמעט כל סופשבוע שני.
על הדרך הייתי קונה דיסקים באוזן, ועיתון העיר שאז מאוד אהבתי.
עם הזמן והחיים, ביקרתי פחות ופחות.
הקשר נחלש ובכלל גיליתי שאני לא מאוד סובל את תל אביב על האוויר המפויח ועל אנשיה.
על הצעירים שבאים כדי לכבוש אותה והופכים לבשר טחון, על שיחות בתי הקפה
המשמימות שלה.
הוא היה מעורב בתאונת דרכים בת”א, נסע על אופניים ואיזו נהגת פגעה בו, או
שהוא פגע בה.
הוא סיפר לי שזו היתה אשמתו. הוא שמע מוסיקה ולא שם לב כשהוא נכנס לצומת.
זה החזיר אותו לעיר, לגור עם אמא קשת יום ואבא שהתעוור בגלל סיבוכים של מחלת הסכרת.
הוא לא יוצא מהבית כמעט. רק כדי לקנות סיגריות בפיצוציה במרכז דדו.
העולם שלו מורכב מהגיטרה ומהבאנג.
אחרי שלוש שנים של אינספור עבודות, נדמה שהוא ויתר לגמרי.
עכשיו הוא מדבר על להגיש תביעה לביטוח לאומי.
לקבל איזשהו קצבת נכות על בעיה ישנה שיש לו ברגל.
“אתה מכיר את המסכנים האלה, שחיים מקצבה של ביטול לאומי? ככה אני אהיה.
מהמסכנים האלה”.
הוא מתכוון לכל מילה.
אני חושב שהסיבה שזה מעצבן אותי כל כך זה בגלל שבמקומות מסוימים, החולשות
שלו מאפיינות גם אותי.
אני מצליח לראות את כל הרע שבי דרכו.
אני עושה לו את מה שאני מתעב שעושים לי.
מעמת אותו עם “המצב” שלו.
מטיף.
שייקח את עצמו בידיים כי הזמן שלנו נגמר.

ארוע משפחתי, יום שישי בנהריה.
הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש את הדודים והדודות והבני דודים.
יש אחד מאינטל, ויש אחד מרפא”ל ויש עוד כמה כאלה שגורמים להרגיש כמו כבשה שחורה.
שתוהים בינם לבין עצמם למה אני לא עושה משהו עם עצמי.
מממש את הפוטנציאל שכולם יודעים שיש לי.
למה אני מסתפק בסתם עבודה.
כזאת שאולי משלמת את החשבונות, אבל לא כזאת שאי אפשר לנופף בה בארועים משפחתיים.
וזה עוד לפני ענייני חתונה וילדים.
אני האחרון שנשאר, אתם יודעים.
No Preasure there.
אף אחד לא חושב שאולי אין בי באמת את הפוטנציאל או שאולי טוב לי כפי שאני.
בעצם “טוב” זו לא המילה המדויקת.
אבל לא רע לי וגם זה משהו.

טנהא
(מתוך הוויקפידה)
“הטנהא עליה דיבר בודהה היא הצורך למצוא סיפוק בדברים חסרי ממשות אמיתית
ולכן גם כאשר האדם משיג דברים אלו הוא אינו מגיע לסיפוק אמיתי ארוך טווח.

אומרים שאם אוכלים כמות ממש גדולה של שוקולד, התחושה שמתקבלת היא שוות ערך ללהיות מאוהב.

.שיר סיום. פרנק סינאטורה שאני מכנה אותו בשם הזה מאז “אבודים בטוקיו”.
חשבתי עליו בהקשר לעניין הקודם.
כשאני מסתכל אחורה, אני רואה מקומות שבהם הייתי צריך ללכת ימינה ולא שמאלה.
ועדיין, אני מנסה להזכיר לעצמי שעדיין יש זמן לעשות בחירות נכונות.
שעוד עשר שנים אני לא אסתכל על היום ואצטער שהתנהגתי כאילו הכל כבר אבוד.
שכל הדלתות סגורות.