מאט ג’ונסון מדבר אלי.
“האם אי פעם רצית משהו כל כך, שזה הרגיש כאילו הגוף והנשמה שלך אחוזי דיבוק?”
And have you ever wanted something so badly
That it possessed your body and your soul
Through the night and through the day?
Until you finally get it
And then you realise
That it wasn’t what you wanted after all
And then those self same sickly little thoughts
Now go and attach themselves to something … or somebody, new!
And the whole Goddamn thing starts all over again
כבר הזכרתי כאן איזשהו סיפור שאני מתרגם.
גם סיפרתי שבטיפשותי האינסופית מחקתי (בטעות) גרסא בשלבי תרגום מתקדמים.
מאז אני מנסה לחזור לסיפור ומלאכת התרגום אבל כל מה שאני מסוגל לעשות זה להסתכל על המסך, מיואש, מבלי לעשות כלום.
אבל אני חושב על זה בכל פעם שאני מתיישב מול מחשב.
שאני חייב לעצמי לגלגל את הסלע הזה עד ראש ההר, גם אם הוא לפעמים מתדרדר חזרה.
כי להתחיל דברים ולנטוש איך שנהיה קשה זה משהו שמאוד מאפיין אותי בחיים וזה קשור לאיך שהחיים שלי נראים ובאמת הגיע הזמן לדעת שלא להרים ידיים.
אז הסיפור ארוך ובטח אף אחד לא יקרא אותו וגם אם כן, לא בטוח שהוא יעניין או שיגיבו שאני אדע שקראו ואהבו או שנאו ואני ארגיש כאילו זה בעצם לא היה כל כך חשוב.
אבל עכשיו אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם.
אני חייב.
[כאן היה קטע שלם על הצורך לגדול כאדם ושאר קישקושים דלים אבל החלטתי שהטון הניו אייג’י המייבב לא מאוד הולם אותי. אימו או לא:]