0> ככה זה.
למרות מאמצי הכנים, הבלוג עדיין עושה סימנים של פופלריות ולא אני האיש שייתן לזה לעבור בשקט.
כבר כמה זמן שאני משתעשע ברעיון לסגור סופית והחלטית את הבלוג ולהתחיל מחדש במקום אחד וסודי יותר.
סוג של תחביב ישן, לבנות ולהרוס דברים.
but i’m so damn lazy.
אז כמו נחש שמשיל עורו, כל פרק זמן אני משנה עיצוב, ומשנה שם וסגנון ונושאי כתיבה וזה עוזר לי להמשיך עוד קצת.
אז תיכף יהיה כאן משהו אחר.
אולי אני אקרא לבלוג “משחק הענק”.
זה בגלל המשחק של אנדר והענק שהוא לא יכול היה לנצח עד שהוא הפסיק לשחק לפי החוקים ואז הצליח להרוג את הענק.
לפני כמה שנים היתה לי סדרת חלומות שאת חלקם תיעדתי.
אני בכל מיני מצבים שאני לא מצליח לנצח בהם.
בגלל זה קראתי לתיעוד ההוא “משחק הענק”.
לקרוא את זה עכשיו שוב, אני מרגיש שוב את תחושת הפאניקה מאז, התסכול הנוראי.
אני זוכר איך הזעתי כשהתעוררתי אחרי החלום על ריצת המרתון.
זה היה על הספה בבית של סמ”ך שאירחה אותי בביתה בת”א.
אני זוכר שמוקדם יותר באותו ערב נתתי לה עותק של “המשחק של אנדר”.

1>אני צופה בערוץ Mezzo לא מעט.
זה ערוץ שמשדר בעיקר ג’אז ומוסיקה קלאסית והמון הופעות חיות.
אני אוהב את המוסיקה ואני אוהב לצפות בפנים של המוסיקאים כשהם מתרכזים חזק במוסיקה.
כל הצ’לניות, נגניות הכינור והחליל והנבל והויולה דה גמבה.
Definitely a turn on.
אפילו יותר מבחורות שמנגנות על בס.
ובכלל יש לי איזו פנטזיה להיות בקונצרט של מוסיקה קלאסית.
לא סתם, אלא של אחת התזמורות הגדולות.
מה לובשים לקונצרט כזה? חליפה?
בכל מקרה, אני מזכיר את ערוץ Mezzo כי לפעמים יש שם דברים שלא בהכרח קשורים לג’אז או קלאסית.
כמו זה.
אם קול המוסיקה שידר פעם את ג’ימי הנדריקס, כנראה שהכל הולך.
קוראים להם Crime in stereo ולשיר vista la vie והוא מצא חן בעיני מאוד.

2>אני לא יודע מה יהיה בבלוג החדש.
החלטיות זו לא בדיוק תכונה בולטת אצלי.
אבל כנראה שאני אלך עד הסוף עם הסמי-תסמונת אספרגר שלי ואכתוב פוסטים שרק אני אבין למה צריך אותם או למה הם בכלל קשורים.
כנראה שלא תהיה אפשרות לתגובות ואני מניח שהרוב גם לא ירצו.
פוסט ראשון יהיה על סולם דו מאז’ור.
וכנראה שהעיצוב יכלול את התמונה המצורפת, כשאני אמצא עיתוב שאפשר לשלב בו אותה.
סיזיפוס.
תמיד היתה לי חיבה לבחור.
כמובן שיכול להיות שהכל יישאר על כנו.
מקסימום תחשבו שאני בחור מוזר.