יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד על STADIUM ARCADIUM, של הרד הוט צ’ילי פפרז, אבל כמו שקורה לפעמים, מרוב דברים שאני רוצה להגיד אני לא יודע איפה להתחיל, אז אני אגיד רק קצת.
ג’ון פרושיאנטה.
אפילו בלחנים בנאליים יחסית, כמו בשיר הזה, הוא גורם לי להנאה עצומה בנגינה שלו.
בעיני, הוא אחד הגיטריסטים הגדולים של דורנו.
והפפרז עצמם.
אני לא מזכיר אותם יותר מדי בבלוג הזה, אבל ביחד עם פרל ג’אם, זו הלהקה שיש לי הכי הרבה דיסקים שלה (למרות שלא את כולם יש לי) ואני אוהב כל אחד ואחד מהם, החל מהראשון ועד הנוכחי.
אז זה יופי של אלבום כפול, הוא נשמע כמו המשך ישיר לאלבום BloodSugarSexMagik, רמלבד השירים המוכרים, מתחבאות בו המון פנינות.
דווקא בין כל השירים הפאנקיים והאטרף הגדול, ואולי בגלל זה, מתבלט השיר השקט למחצה.
מבחינת לחן הוא די סטנדרטי וכל מיני רגעים בו מזכירים רגעים בכמה שירים אחרים של הפפרז, ועדיין ואיכשהו, נוצר קסם (אני כזה זונה של קלישאות לפעמים שזה מביך:)
אפילו אנתוני קידיס נסבל איכשהו.
יש בשיר הזה בית שמדבר על בחורה אחת שעובדת בחנות וקצת מיואשת מהחיים שלה כנראה.
היא בורחת לפנטזיות על חיים כמו של הבחורות היפות במגזין למרות שמסביבה אומרים לה שהיא בחיים לא תוכל להיות מאושרת כמו הבחורות האלה.
אני לא יודע למה.
אולי בגלל שהתמונות האלה במגזינים לא מייצגות כלום חוץ מאיזו פנטזיה שלא קיימת בשום מקום ובטח שלא את החיים של מי שקונה מגזינים כאלה כדי להרגיש שיש לו חלק בפנטזיה הזו.
לפעמים באחד מערוצי הספורט הנידחים אני רואה כל מיני גולשי גלים או גולשי שלג וחושב שזה כמעט בלתי נתפס שיש שאלה החיים שלהם, בניגוד למשל לאנשים שהחיים שלהם הם עבודה במפעל, עם רעש של מכונות ואוויר מאובק.
“רוב האנשים חיים חיי יאוש שקט” על פי ת’ורו.
אבל האמת היא שרוב האנשים הם לא גולשי גלים או אופנועני מירוץ או מוסיקאים מהוללים.
ועדיין כולם, או לפחות הרוב, בורחים לפנטזיות של היופי והאושר וההרפתקאות*.
תקשיבו לשיר.
קוראים לו Slow Cheetah.
וגם בזה יש משהו.

*הערה לעצמי: לפתח את הנושא בהזדמנות ולספר מה יש לבודהיזם להגיד בנושא.