האפגן וויגז.
אני חושב שאם הייתי יכול לבחור להקה אחת שתתאחד, כנראה שזו הלהקה.
חבורה של לבנים שמנגנים רוק גיטרות עם גרוב ונשמה שחורים כולל ים קאברים שנעים מסקרימינג ג’יי הוקינס וארתה פרנקלין משנות ה60 ועד TLC (לשיר creep) של הניינטיז.
אני מניח שעכשיו שיוטיוב זו חיה בסכנת הכחדה, זה בסדר להתעלק עליהם ברגעים האחרונים.
השיר הראשון.
מתחילים בכיסוי לסטיבי וונדר וממשיכים בGoing to town הנהדר מהפסקול של הסרט שהם רצו לעשות אבל בסוף לא, על הגנסטר ונערתו שנמלטים מהחוק ומנגנסטרים אחרים.
הוא אומר לבייבי שהיא תביא את המכונית והוא יביא בנזים וגפרורים כי הם הולכים לשרוף את העיר.

עוד אחד.
My worls is empty without you.
במקור של דיאנה רוס והסופרימס.
כל כך פשוט.
כל כך יפה ועצוב.

בעצם יש כאן שני שירים.
השני נקרא I Hear a Symphony, גם כן של הסופרימס, והוא מתערבב ביחד עם הראשון.
הקלטה של שני השירים האלה הופיעה בEP What jail is like שכלל בעיקר קאברים ללהיטי נשמה ישנים.

וכמובן, הבחירה המתבקשת.
הלהיט הגדול, “ג’נטלמן” מתקליט שכולו יחסיי אהבה\שנאה, קורבן ומתעלל, שנאת נשים והשפלה של אחד את השניה ולהיפך, של יחסי תלות ואובססיביות חולנית במערכת יחסים ושל ללכת לישון גב לגב, בדממה.
וגם של הצורך להעמיד פנים שהכל בסדר.
אלבום שמתעד את ההתמוטטות המנטלית של גרג דולי באותה תקופה.
מוזר להגיד את זה, אבל הדעה הרווחת היא שנשים אוהבות את האלבום הזה יותר מגברים.

ואחרון.
כבר לא הוויגז אלא הרכב אחר של דולי.
זה פחות או יותר השיר היחיד שאני אוהב מההרכב הזה.
אבל אני מודה שלא ממש הקשבתי להם ברצינות.