4 תגובות בנושא “מיכל”

1. סין יוני 3, 2005 בשעה 4:29 am

   בני כל הזמן מזכיר לי עד כמה אנשים הם זמניים בחיינו.
   זה נכון, אבל אני מסרבת להאמין בזה.
   (משפט מוזר, אני יודעת)
   "בעוד חצי שנה, אני לא אזכור מי את".
   אבל אני אזכור, כמו שאני זוכרת הרבה אחרים, אזכור מה שהם נתנו לי, ואת החלק הכי קטן שהם שינו אצלי. כי כל אדם שהיה לו מקום אצלי בפנים, גדול או קטן, הגיע לשם כי הוא היה, בשבילי לפחות, ראוי.

   אז היא עוזבת את העיר.
   (והעיר שלך היא מבצרך, נו באמת..)
   לא אוהבת כזה משפט. אם אתה מגיש מנוצל, אז אל תלך.
   "גם ככה היא עוזבת את העיר", מזכיר לי את האמריקאיים הדרומיים, שלא עוזבים את העיירה הנידחת שלהם אף פעם בחיים, ומי שכבר יצא משם, כמו נפלט אל החיים.
   מכירה כאלה. גם כאלה שיצאו, והרבה אחרים שלא היה להם האומץ.
   והנה, בישראל הקטנה שלנו:
   "גם ככה היא עוזבת את העיר.."
   יופי לה! מתי אתה כבר עוזב?
   צא מזה! היא עוזבת את העיר, לא את העולם.

   ואם זה חשוב מספיק, אפילו שהיא נזכרת רק כשהיא צריכה, לפחות היא נזכרת.. בך.. לא?
   :))

   "שלום, אני נוסעת,
   אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה"

   ככה זה.
2. SubGenius יוני 3, 2005 בשעה 4:45 am

   כן, היא עוזבת את העיר ובשבילי זה ביג דיל.
   קשה לי עם אנשים שמתרחקים ממני.
   כל זמן שהיא בסביבה לפחות אני יכול לספר לעצמי שתמיד יש את מחר לתקן ולדחות בעוד יום את כל מה שאני רוצה להגיד.
   האשליות הקטנות שאני מוכר לעצמי כדי לעבור עוד יום.
   ככה.
3. דביאן יוני 6, 2005 בשעה 2:28 pm

   אני לא יודעת מי זו מריה אבל אני בהחלט מבינה את התחושה. מצד אחד זו מישהי שאתה אוהב ורוצה לראות, מצד שני אתה יודע [אם אני מבינה נכון?] שלא תהנה מזה במיוחד ושהיא פשוט לא תרגיש כמוך וזה יכאב. הייתי במצב הזה לא מעט, בסוף תמיד בחרתי לראות אותן, זו בחירה אידיוטית אבל לתהות מה היה אם זה גם אידיוטי. פשוט louse-louse situation 🙁
   אני מקווה שזה נגמר/יגמר טוב.

סגור לתגובות.