לא שזה מפתיע אבל גם את The Blasters הכרתי דרך המלצה של ה. רולינס.
בספר Get in the van הוא כותב ש”לדעתי, הבלאסטרס היו להקה גדולה שלא מספיק אנשים הכירו. ביל בייטמן הוא אחד המתופפים הטובים שיש, וכמובן, ישנם האחים אלווין. הרבה כשרון בשביל להקה אחת”.
הציטוט הזה מופיע גם בערך הוויקיפדיה של הלהקה.
אני חושב שאני מבין למה הבלאסטרס נשארו יחסית אלמוניים.
יש בהם משהו מאוד מיושן.
אני לא מדבר על זה שהסגנון שלהם הוא רוק’נ’רול במובן הכי אולד-סקולי שלו.
תעיפו מבט בעמוד הבית שלהם.
נדמה כאילו מישהו כפה עליהם הקמת דף בית.
כמעט ואי אפשר ללמוד עליהם כלום.
מקומות אחרים ברשת לא מנדבים יותר מידע.
הבלאסטרס לא משחקים את המשחק, זה בטוח.
אני חושב שזה הימור בטוח שלא תמצאו אותם במייספייס.
ובכל זאת, הם עדיין כאן.
למעשה, אחרי הפסקה ארוכה, הם חזרו להופיע לפני מספר שנים ושיחררו שני אלבומים בהופעות חיות ועכשיו הם הוציאו סוף סוף אלבום חדש (אלבום האולפן החמישי שלהם בכמעט שלושים שנות פעילות).
הבלאסטרס, למרות ההבדלים הסגנוניים, משוייכים במובן מסוים לסצנת ההארד-קור של לוס אנג’לס.
הם ניגנו באותם מועדונים כמו Black Flag, X, Gun Club, ורכשו להם מעריצים רבים מבין אותם להקות.
ללהקות כאלה קוראים “להקה של מוזיקאים”.
כלומר, מוזיקאים שזוכים להערכה מצד להקות אחרות, אבל לא אצל הקהל הרחב.
אני מניח שהם פשוט לא היו הרסניים מספיק כמו הGerms, או ג’פרי לי פירס מGun club, ולא הונהגו על ידי דמויות דומיננטיות גם גרג גין והנרי רולינס מBlack Flag.
הם היו להקה אחת עם הרבה כשרון וזה כנראה לא מספיק.
החדשות הטובות הן שההרכב עדיין כאן.
זה לא אותו הרכב ישן.
דייב אלווין עזב לפני הרבה שנים כדי לנסות כוחו כאמן סולו, וגם המתופף שרולינס כל-כך העריך כבר לא איתם.
אולי המזל של הבלאסטרס זה שהם מעולם לא היו להקת קאלט כמו הMisfits, ככה שהקיום שלהם היום לא טראומטי מדי.
מה שהם מציעים היום זה מה שהם הציעו מאז ומעולם.
עם אותה תספורת ואותה מוסיקה ואותה גישה שכבר אז, במועדוני הפאנק של לוס אנג’לס, נחשבה למיושנת ותמימה.
Good Old Time Rock n Roll