[לפני הקריאה, רק תזכרו שהכל קשור למוסיקה ואין כאן שום דבר אישי. מלבד “התחלקויות” מזדמנות, עברתי את הימים של חיבוטי נפש פומביים שלא עוזרים בכלום, הפוסט הזה, גם אם הוא לא נראה כזה, הוא על השיר הזה]
אני אלוף בלברוח.
מאנשים, מבעיות, מהזמן שבורח לי בחזרה.
הודיני יכול לקחת ממני כמה שיעורים באיך לברוח מדברים.
גם עכשיו, למרות שאני מכחיש, מלבד רגעי ההארה מזדמנים, אני בורח לדברים אחרים, חסרי תועלת באותה מידה. כמו תמיד.
אני חושב שכשאני אפסיק לברוח זה סימן שנכנעתי לחיים האלה שלי, הכבדים.
ואולי זו לא בריחה. אולי זו רק הדרך שלי בעולם הזה.
השיר הזה מתקשר אצלי לזה.
להתמכרות לבריחה ותחושת החופש המזויפת כשלא צריך לדאוג משום דבר שהוא אמיתי.
להתמכרות לפנטזיה, לטשטוש גבולות בין החיים והוירטואליה שיכולה להפוך לכואבת ואמיתית הרבה יותר מהחיים עצמם, לחלומות שגדולים עלי.
השיר הזה תורגם לפני המון זמן.
אני לא אעתיק לכאן דברים שלא כתבתי, אז תעשו לי טובה ותכנסו לקישור.
והרי:

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו הופכים להיות
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי כי הפרעתי לשלווה העולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

*תוספת עריכה מאוחרת.
אני שקרן.
הפוסט כן אישי.
דברים קורים, אתם יודעים, וכמה שאני לא אנסה לשמור את החיים מחוץ לבלוג הזה שמתיימר להיות רק על מוסיקה, קשה לי.
אני במצב רוח כזה של כן בא לי, לא בא לי.
למחוק את הפוסט, לא למחוק.
בסוף הוא נשאר, לשם שינוי.
אבל בלי תגובות, שזה מה שאני עושה כשלא בא לי לטחון דברים.
היי, אני קפריזי, זה לא חדש.
על פי הרייטינג בבלוג העם דווקא אוהב אותי ככה, סובל.

**עריכה מאוחרת עוד יותר (18/12).
אז מחקתי ושוב החזרתי.
בגלל הספרנית הדילטנטית מירושלים שריפאה פצע שפצעה ספרנית ירושלמית אחרת.