לפעמים הראש שלי מלא בכל-כך הרבה מחשבות שאני חש שאם אני לא אוציא אותן איכשהו, בדיבור או בכתיבה, אני אמות.
אני לא נרדם בגלל שזה לוחץ לי בראש.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני רוצה לדעת דברים.
יש כל כך הרבה ידע בעולם ואני רוצה את כולו.
וכמו שקורה לפעמים כשרוצים יותר מדי, זה חומק לי מבין האצבעות.
אני צריך להתרכז במה שחשוב, אבל אף פעם לא ידעתי וכנראה שאני אף פעם לא אדע איך.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני יודע יותר מדי וזה משתק.
צ’רלי פארקר אמר פעם משפט שאפשר לנסח בפשטות כ”תלמד ואז תשכח מזה”.
אני לא יכול לשכוח מזה וזה משאיר אותי כבול.
פעם, די מזמן, טענתי שמילים חשובות לי.
כשאני מקשיב לזמר או ללהקה, אני צריך שהמילים ירגשו אותי.
כל הגיבורים שלי דאז היו תמלילנים מעולים לפני כל דבר אחר.
ניקקייבלורידלאונרדכהן.
אהבתי גם כאלה שלא היו משוררים, אבל המילים שלהם אמרו לי משהו.
כמו הנרי.
היום אני לא שומע מילים.
רק מוסיקה.
אולי בגלל זה אני נוהג להצהיר, לפעמים, שאני לא אוהב מוסיקה.
כי אני לא שומע שום דבר חדש שיעניין אותי מוסיקלית.
סיפור אימה שקראתי פעם סיפר על אדם שביקש את הכוח לראות דרך דברים.
בהתחלה הוא ראה דרך קירות, וכספות, ואז הוא ראה דרך בגדי נשים.
אבל הוא לא יכול היה לשלוט על זה והראיה שלו הפכה לחזקה יותר ויותר.
הוא ראה דרך הבגדים אל מתחת לעור של אנשים ואז דרכו את העצמות והכוח שרצה כל-כך הפך לקללה.
יש אנשים שנשבעים לי באהבתם למוסיקה.
מפגינים ידע בשמות.
מעניין אותי אם הם באמת מבינים מה הם שומעים.
אני מנייאק אליטיסטי.
חוץ מהפעמים שאני מתמכר למוסיקת פופ טיפשית.
גם זה קורה לי לפעמים כשאני עייף מהמלחמה.
פעם אהבתי את רדיוהד, אבל אני לא מקשיב להם יותר כבר הרבה זמן.
העניין הוא שלא שהמוסיקה שלהם משעממת או מאכזבת אותי.
בדיוק ההפך.
המסע המוסיקלי שלהם רק מדהים אותי יותר ויותר.
אבל כולם אוהבים אותם.
קונצנזוס מקיר לקיר.
איכשהו כשכולם ביחד, אני מוצא את עצמי מתרחק.
זה לא בשליטתי.
טיפשי, אני יודע.
אולי הגיע הזמן לחזור להקשיב להם.