שנה (וקצת) לבלוג

סתם שתדעו.
אני קצת מאחר, אבל אפשר לחיות עם זה.
מסיבות טכניות לא מעניינות הפוסטים מופיעים החל מחודש מרץ, אבל מעשית בחודש נובמבר 2005, אחרי קצת פחות מתשעה חודשים (עם הפסקות) בישראבלוג, החלטתי לפרוש כנפיים.
חלק מזה היה המיאוס מישרא, חלק בגלל דברים שקרו עם אנשים בישרא (לא עם יריב, ענייני בלוגרים) שגרמו לי לרצות להתרחק, והחלק הכי חשוב הוא כנראה שהגיק שבפנים פשוט רצה משהו לשחק איתו.
אותו צורך שדוחף אותי לנסות הפצות לינוקס שונות (למרות שאני תמיד חוזר לאותה אחת).
היה קשה בהתחלה ולמדתי כמה שיעורים קשים על איך עושים דברים, על הצורך בלקחת אחריות ושליטה על מה שרק אפשר וכדי שלא להיות תלוי בכל מיני, ובכל זאת, הגעתי עד הלום.זה היה הפוסט הראשון שלי בישרא שחנך את תקופת הבלוגינג הרשמית בחיי, וזה הפוסט הראשון (כנראה) בבלוג העצמאי, כשעוד קראתי לו “מוסיקה לזיקיות”.
אחד מאני כבר לא זוכר כמה שמות שהיו לו והעיצוב נראה ככה.
בינתיים עייפתי מלקטר על חיי הפרטים ופתחתי עוד בלוג מחשבים וכהרגלי בקודש, עכשיו שעושה רושם שבלוג המחשבים צבר קהל קוראים יציב, אני מרגיש צורך עז לפתוח עוד בלוג שיוקדש כולו לעוד תחביב שלי.
מוסיקה.
אבל לא במובן של לכתוב על מוסיקה בצורה ישירה אלא כזה שיעסוק בתאוריה ובהיסטוריה של המוסיקה עם דגש על מוסיקה קלאסית וג’אז.
אני חושב שסוף סוף יש לי מספיק ידע כדי להרים פרויקט כזה בצורה מכובדת.
למה בעצם כל הבלוגים? אני מניח שזה נותן לי את האפשרות להתבטא בנושאים שמעניינים אותי ואין לי שום מקום אחר עבורם.
יש מקומות שבהם אני יותר מבחור קצת מגושם ולא מאוד מוכשר שעובד בכל מיני עבודות גרועות תמורת שכר שבקושי מאפשר קיום והמקומות האלה קיימים כשאני כותב.
בכל מקרה, ולמרות שלא קל לי האיפוק, אני נמנע מלפתוח את הבלוג המוסיקלי כי אני לא משוכנע שזה באמת הפורמט הנכון כרגע.
אבל עוד חזון למועד.
גם את בלוג המחשבים תיכננתי במשך המון זמן (ודחיתי אינספור פעמים את פתיחתו) ובסוף זה קרה.
ונסיים בשיר (פשוט נורא איך כל פוסט הופך אצלי לסוחט דמעות).
therapy? (עם סימן השאלה) הם להקה אירית שמאוד חיבבתי פעם (והאמת שגם עכשיו נעים להזכר)
סימן השאלה בשם הוא בגללל שהזמר, אנדי קיירנס (מקווה שלא טעיתי בשם) נורא אהב שלטי פרסום לאיזו חנות שהציגו תמיד שם של מוצר וסימן שאלה.
“קצף גילוח?”, “בירה?”, ושעשעה אותו המחשבה על שלט ?Therphy