הפוסט שכמעט היה כאן עכשיו.
כבר כתבתי חלק נכבד ממנו.
על הגשם הראשון בחיפה, על מה שזה עשה לעיר התחתית, על מה שזה עשה לאנשים ועל למה העיר הזאת היא עיר חולה ועייפה ואיך מרגישים את זה בגשם שיורד עליה והחורף הלא נעים שבה.
כתבתי מעט גם על שירים שנכתבו על חודש נובמבר ושירים שנכתבו על ימי שני.
התחלתי לכתוב על איך החורף בנצרת עלית.
על ללכת ברגל, בשתיים לפנות בוקר, מהצד הנמוך של העיר במעלה ההר שעליו היא בנויה עד ההגעה הביתה במעלה ההר, בקור מקפיא עצמות ועל אינספור הפעמים שעשיתי את הדרך הזאת, סוחב איתי גיטרת בס אחרי עוד ג’אם סשן שבעיקר גורם לי להרגיש שלא הכל אבוד בחיים האלה ועל ההיזכרות שלי בכל הלילות שישבתי ונלחמתי בפנסטיה כרומטית ויצירות אחרות והתחושה המייאשת שהכי טוב שלי לעולם לא יהיה טוב מספיק.
רציתי גם לכתוב משהו על עד כמה אוקטובר היה ארוך ולא נגמר וכמה רחוק הוא נראה עכשיו.
חשבתי לכתוב על שירים של נובמבר ועל מלון נובמבר בעיקר.
אבל אז החלטתי שזר לא יבין את זה.
כתבתי וכתבתי ולא הצלחתי להגיד כלום.
אז מחקתי הכל.
במקום, הנה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום הזה.
האלבום שאני חושב עליו בתור אלבום סודי שלי למרות שאין הרבה (כנראה) שלא שמעו עליו.