“הוא נתן לנו את הרשות להשמע”.
המשפט הזה נאמר על ידי ג’רג’ סאסון שמנסה להסביר את ההשפעה של ג’אקו על הנגנים בני דורו.
על איך שהם רואים עצמם, על איך הם נתפסים על ידי מוסיקאים אחרים. לפני ואחרי.

“בפעם הראשונה ששמעתי את ג’אקו הייתי בן 16. נכנסתי לחנות המוסיקה שעבדתי בה ולא ראיתי אף אחד שמטפל בענייני החנות.
כולם היו במחלקת הסטריאו.
חלק מהמוסיקאים עמדו במעגל, מעבירים בינהם אישהו אלבום.
הם הניעו את ראשם כשהקשיבו למוסיקה.
שאלתי “מי זה”, ואחד הבחורים אמר “זה ג’אקו, ניגנו איתו בלהקת ‘לו רואלס’. אני לא מאמין שהוא קיבל חוזה הקלטות”.
עמדתי והקשבתי יחד איתם. ‘דונה לי‘ התנגן. הכרתי את הקטע, אבל לא איך שג’אקו ניגן את זה. שלא להזכיר את זה שהוא הצליח להקליט את זה בניסיון הראשון!
לא הבנתי מה אני שומע בדיוק כי זה היה מוזר לשמוע משהו מנוגן בדרך כל-כך מהירה וכל-כך מלודית במפתח נמוך.
לא יכולתי לקלוט את זה מיד…”

“כל נגני הבס בעיר התחילו להוציא את הסריגים מהבס שלהם. היתה מעין היסטריה בין נגני הבס. כל מי שהכיר את המוסיקה אמר “זה מה שאנחנו צריכים כדי להשמע כמו ג’אקו…”

“נדמה כאילו כאשר ג’אקו הגיע, כולנו הוזזנו הצידה לזמן מה. קראתי ראיון עם סטנלי קלארק והמראיין שאל את סטנלי “שמעת את ג’אקו”?, ויכולתי לראות את הפנים של סטנלי. ידעתי. הוא אמר “שמעתי עליו”, וזו היתה כל התגובה שלו.
נדמה היה כאילו כל נגני הבס האחרים כבר לא היו בעסקים, או שנדחפו לנסות לנגן חזק יותר”.