ועוד משהו בהמשך לפוסט הקודם וכל העניין הזה של לחיות מהר ולמות צעיר.
לפני כמה שנים רצה בילי קורגאן להוציא אלבום שנקרא “חברים ואויבים של המוסיקה המודרנית”. זה היה אלבום קונספט כפול עם סיפור על כוכב רוק בשם “גלאס”.
אני מניח שזה משהו שמזכיר את “החומה” של ‘פינק פלויד’.
מכיוון שאלבום האולפן האחרון של ה’סמאשינג פאמקינס’ נכשל טוטאלית מבחינה מסחרית, והאמת שגם מוסיקלית הוא לא היה כזה “שוס”, חברת התקליטים הטילה וטו ולא הסכימה לשחרר את האלבום המגלומני מעט.
במיוחד כשהפאמקינס (שכללו אז רק שני חברים מההרכב המקורי) כבר עמדו על סף פירוק ולא יכלו לגבות את שחרור האלבום בסיבוב הופעות לקידום המכירות.
בילי קורגאן דאג שיוכנו מספר עותקי ויניל (לא זוכר כמה בדיוק, אבל נדמה לי שמשהו בין 20 ל30 עותקים נוצרו) וחילק לחברים.
אחרי זה הוא הניף אצבע משולשת מול פרצופה של חברת התקליטים ושיחרר את התקליט כולו ברשת להורדה חינם.
אחרי הכל, עסקי המוסיקה עברו כברת דרך מאז שחברות תקליטים גנזו אלבומים על פי גחמה של מנהל כזה או אחר.
הרי סך הכל אלה המעריצים שחשובים, ולא המספרים שרואה החשבון מציג, לא?
בכל אופן, אחד השירים המוצליחם באלבום “החברים והאויבים…” נושא את כותבת הפוסט הזה.
הסברה היא שהשיר עוסק כנראה בסמים.
אבל אני מבין אותו בדרך אחרת.
בעיני, הוא אומר שיש דברים שהם חזקים יותר מכאן ומעכשיו, מהסיפוק המיידי.
יש דברים שחיים לנצח.
יופי, אמנות, אהבה, שירה, ספרות, מוסיקה.
כל אלה דברים גדולים מהחיים. גדולים ממני, גדולים ממכם.
דברים שראויים לחיות למענם.
זו לפחות דרך אחת לראות את הדברים.
לא כל דבר בעולם הזה הוא “אני”.
אני חושב שכותרת הולמת לשיר הזה (ועל פי הפרשנות הפרטית שלי:) יכלה להיות
I Agianst I והיא היתה מתאימה לו בצורה משולמת.
speed kills, but beauty lives forever
speed thrills, but beauty knows your name
i fell ill inside eternal winter, winter
and stood still beside eternal flame
כמה מהרגעים היותר מביכים ופחות רעים של התיכון קרו עם היללות של בילי קורגן ברקע. אבל זו הסיבה היחידה שאני עוד מחזיק כמה תקליטים של הפאמפקינז בבית, כי לשמוע אותם, באוזניים פקוחות ומוח צלול, אני לא מסוגל. במובן הזה, “חברים ואויבים” באמת מזכיר את “החומה”: שניהם מגלומניים, משעממים, נחשבים מאוד ע”י המעריצים בלי שום סיבה טובה, וגם משניהם עשו סרט מצוייר (http://www.youtube.com/watch?v=3id1_iUDOGE)
ועכשיו הקרפד הקרח עוד יוצא בהכרזה שהוא רוצה להקים את הלהקה מחדש. די, נמאס! שפשוט יארגן חוזה הקלטות חדש ל־Faders, שהם הגרסה המודרנית של הפאמפקינז, או כל הרכב פופ-רוק-כבד, אבל לעומת רוב הלהקות בז’אנר, הבנות האלו לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות (זה די קשה, כשאחת מהן מציגה את עצמה בשם “Toy”), והועפו לכל הרוחות אחרי שהתקליט שלהן לא מכר טוב (למרות שהסינגל “No Sleep Tonight” הוא earworm רציני. במיוחד בפזמון, כשמדליקים את הפילטר).
בילי קורגן תמיד ניסה להתייחס לעצמו כמו סמל הדור. אלא שהוא ניסה לגרור את הניינטיז לנואוטיז, וזה, כמובן, לא עובד. אם אני זוכר נכון, הצהרת הפרוק של הפאמפקינז היתה “נמאס לנו להלחם בבריטני-ות של העולם המודרני”. וזו בדיוק הנקודה: קורגן תמיד רצה להיות פופולרי. וברגע שהמעריצות שלו עברו לשמוע את “My Chemical Romance” (אי אפשר להכחיש: הקליפ ל־Helena מצויין!), או התבגרו וגילו מאיפה קורגן העתיק את כל מה שהוא יודע (מנה אחת בלאק סבאת’, שתי מנות באוהאוס), הוא נשאר לבד עם המיליונים בבנק. במקומו, אני הייתי מפסיק לקטר.