בעוד קצת פחות מ23 שעות אני אכנס לשנתי ה30.
בניגוד לנגיד, 20 השנים האחרונות, אני לא שרוי במרה שחורה וזה קצת מפתיע מבחינתי.
ההתנגדות שלי לציון ימי הולדת היתה כל-כך גדולה שאני כמעט ולעולם לא מזכיר את היום הזה באוזניי חברים.
אבל השלוש אפס הגדול כאן ואני כאמור, רגוע באופן יחסי.
למה שאני לא אהיה רגוע בעצם?
ובכן, היות ואני תוצר מובהק של תרבות הרוקנ’רול (ובעצם רוב האנשים משנות ה50 ואילך הם כאלה במובן מסוים) וגודלתי להאמין שהעולם שייך לצעירים.
מהמיתוסים של באדי הולי, ריצ’י וואלנאס, ג’ים מוריסון, ג’ימי הנדריקס, דרך”אני מעדיף למות לפני שאזדקן” של ה’מי’, דרך “דור הג’ינס שותה קווינס”, Be quick or be dead של “בתולת הברזל”, דרך מיליון פרסומות, ועוד מיליון שירים, סלוגנים, ספרים, העולם כולו מנסה להגיד לי שאני “צריך לרוץ מהר לפני שייגמר”.
אבל איך אמרו החברים מאתונה, ג’ורג’יה? “זה סוף העולם כפי שאחנו מכירים אותו, ואני מרגיש מצוין!”.
אני לא יכול לשים את האצבע על זה, אבל בשבועות האחרונים המוח שלי צלול.
לרוב אני חושב על מיליון ואחד דברים.
דואג בקשר למיליון ואחד דברים.
חיים, עבודה, זיונים, כסף, כסף, כסף.
אבל פתאום הכל התנדף.
פתאום אני מצליח להתרכז בכל מיני דברים ולא מנסה לבלוע הכל בבת אחת.
אפילו יש לי מטרה מסוימת לחתור אליה בשנה הקרובה.
אבל מכיוון שבלסמן מטרות אני כל-כך טוב ובהלגיע אל המטרות אני כל-כך רע, אני אספר על זה ביומולדת הבא שלי, אם זה יקרה.
תרגישו חופשי לשלוח מתנות.
אומרים ששונא מתנות יחיה, אבל הגנטיקה המשפחתית מצד אבא שלי גזרה עלי שאני כנראה לא אעבור את שנות החמישים של חיי.
כלומר, חצי מהחיים שלי כבר עברו.
מצד שני, אולי זה קשור לזה שכולם שתיינים, מעשנים, בעלי פתיל קצר, חיבה להימורים, חמומי מוח ובעיות אחרות.
אבא שלי למשל לא ידע לקרוא ולכתוב.
לפחות לא בעברית.
אני מניח שזה קשור לסיפור המשפחתי הקשה שלו (אבא שנטש בגיל צעיר יחסית והשאיר אותו לפרנס את אימו ואחותו ועוד ארועים מצערים).
אני יכול לספר שהקשר ביני לבינו היה די בעייתי כל חיי ולקראת הסוף כשהוא גסס בית החולים, כבר לא דיברנו בכלל. לא שדיברנו כל-כך הרבה לפני כן, אבל התהום שנפערה ביננו אז היתה עמוקה במיוחד.
אני מרגיש מצוין.
כבר אמרתי?
מחר אני נוסע לירושלים כדי להיות עם נו”ן ביום ההולדת שלי.
אני לא יכול לאחל לעצמי משהו טוב יותר.
יהיה אשר יהיה.