לשני קוראים סטאנלי קלארק

אומרים שהטרגדיה הגדולה של המחזאים בדורו של שייקספיר היתה שהם חיו בדורו של שייקספיר.
כלומר, הצל שלו כל-כך גדול שמעטים האנשים שיכולו לנקוב בשם של מחזאי נוסף מאותם ימים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא היו כאלה.
ועל אותו משקל אני אגיד שהטרגדיה של נגני הבס בדורו של ג’אקו פאסטוריוס היתה שהם חיו בדורו של ג’אקו.
זה רק טבעי ומובן שיש כאלה שבולטים ויש כאלה שנשכחים.
אם יבקשו מכם לציין שמות להקות בשנות ה60, הרוב יגידו “החיפושיות”, ו “האבנים המתגלגלות”.
להקות פאנק משנות ה70? הסקס פיסטולס והקלאש.
למרות שרשימה של להקות הפאנק הבריטי שקמו באותן שנים תהיה ארוכה מדו”ח מבקר המדינה.
אז היה את ג’אקו, אבל היו גם אחרים.
אם יש אדם אחד שהייתי צריך להצביע עליו כשווה ערך בהשפעה שלו על נגני בס באותן שנים, סטנלי קלארק הוא האיש.
והוא עוד מעט מופיע בארץ יחד עם ג’ורג’ דיוק (שעילו אני לא יודע הרבה מעבר לעבודה שמדובר בשיתוף פעולה ותיק).
בתור התחלה, תקשיבו לSchool days.
ואם אתם ממש רוצים, אז גם לRite of Strings שהוא הקליט עם ג’אן לוק-פונטי שהוא סיבה טובה שלא להקשיב למוסיקה) ואל דימאולה.
לא שאני כל-כך אוהב את היצירה הזאת (היא מעניינת אבל לא מלהיבה) אבל אהבתי את השנינות וההתייחסות לThe rite of spring של סטראווינסקי.

“יליד 1951, עבר מכינור לצ’לו, לאחר מכן לקונטרהבאס, כאשר הבין בנעוריו שכלי זה הולם מאוד את קומתו המרשימה. אך באותה עת החל לנגן עם פנדר בהרכבי מוסיקת נשמה ורוק של פילדלפיה. כשהפך לנגן וירטואוזי באותה מידה בשני הכלים, צלל בקריירה “אקוסטית” כפולה בתחילת שנות ה70′ עם “שליחי הג’אז” – פרעה סנדרס, סטאן גטס, גיל אוונאס, ואחר כך ג’ו הנדרסון.
באמצעות זה האחרון פגש את צ’יק קוריאה, איתו הקים את ההרכב החשמלי “בחזרה אל הנצח” (return to Forever).
עד מהרה הפך לאחד מכוכבי הג’אז-רוק הגדולים ביותר ופיתח בשנות השמונים’, יחד עם ג’ורג’ דיוק, סגנון שהיה יותר מוסיקת נשמה.
חדור עמוק בביבופ (הוא לקח לו למורה את אוסקר פטיפורד) ובג’אז הלטיני, נחשב בדרך כנגן הווירטואוזי המושלם ביותר מבין כל נגני הבאס”.

הקטע לקוח מהספר “ג’אז” מאת ז’רנאל ארנו וז’אק שנל.