הפוסט המופתי ‘כמו אבן מתגלגלת’ של הספרנית הדילטנטית החזיר אותי לאחת התמונות האהובות עלי ביותר.
בין אם במגזינים ובין אם ממקור אחר.
ב1997 יצא הסרט ‘כביש אבוד’ שאת הפסקול שלו רקח המדען המטורף מהקטגוריה של האינדסטריאל (דאז), הלא הוא טרנט רזנור.
זה לא היה הפסקול הראשון של רזנור.
למעשה, היה לו פסקול קודם ומאוד מצליח לסרט ‘רוצחים מלידה’.
אני לא יכול להתחייב שהוא הראשון שעשה את זה, אבל הפסקול שילב קטעים מהסרט בין השירים והעריכה המבריקה של רזנור הביאה לכך שהפסקול הפך לסוג של ערך מוסף, חוויה מעצימה בפני עצמה גם אם לא ראיתם את הסרט.
אחר כך דברים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצים יותר.
הפסקול של ‘רוצחים מלידה’ שילב בצורה שעל הנייר נראתה כמעט בלתי אפשרית בין לאונרד כהן, L7, פיטר גבריאל וLard, הסופר גרופ של אל יורגנסון ופול בייקר מMinistry, וג’לו ביאפרה מהDead Kennedys.
הפסקול של ‘כביש אבוד’ הצליח להתעלות על זה.
אם ב’רוצחים מלידה’ אפשר היה להרגיש את אווירת האלימות והכעס, ב’כביש אבוד’ מדובר במשהו הרבה יותר מצמרר.
השילוב שרקח רזנור בין קטעי הג’ז של אנג’לו באדאלמונטי, לבין רימיקסים שלו לדיוויד בואי, לבין מרילין מנסון, הביא לחווית האזנה על גבול הסוראליזם.
מכירים את ההרגשה הזו של לפחד ממה שאי-אפשר לראות? לפחד מהחשכה? זו בערך ההרגשה שהפסקול הזה גורם לה.
בפסקול הזה שמעתי בפעם הראשונה שיר יפהיפה של הSmashing Pumpkins בשם Eye, שאני לא חושב שהופיע באלבום רשמי.
לפחות לא מאלה שאני מכיר.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפאמפקינס עושים אלקטרוניקה שקטה וזו היתה הסנונית שבישרה על השינוי שבא באלבום Adore שבילי קורגן כתב על הגירושים המאוד הרסניים שלו.
בכל אופן, לכבוד שיתוף הפעולה בין שני הענקים האקסצנטרים, ערך הרולינג סטון ראיון עם השניים תחת הכותרת the lost boys.
אלו התמונות שצורפו לראיון.
התמונה הראשונה היתה תלויה בחדרי במשך שנים רבות.

נ.ב.
הנרי רולינס משחק ב’כביש אבוד’ בתפקיד סוהר.
וזה אומר שהנרי רולינס מבקר פעם שלישית בבלוג הזה היום:)