אני אוהב לסבול.
אין הסבר אחר לזה שאני ממשיך להאבק עם היצירה הארורה.
אחרי הרבה זמן שהנחתי לה, אני חושב שאני מוכן לנסות ולחזור.
זה לא שאני לא יודע לנגן אותה.
אני פשוט לא מצליח לעשות את זה בצורה מושלמת.
אולי הייתי מצליח אם הייתי יודע מה הפירוש של מושלם.
בקול המוסיקה יש תוכנית שהיצירה הזאת היא אות המעבר שלה.
וכך אני יושב לי בלילות שבה התוכנית משודרת, קול המוסיקה ברקע, אני מול מסך המחשב.
בכל פעם שמנגנים את היצירה הזאת, אני מרגיש את הגוף שלי מתכווץ בצורה לא רצונית.
אחת היצירות המופלאות שלו.
קשה לדרג את באך, אי אפשר בעצם. אבל הפנטסיה הכרומאטית היא איזשהו שיא כזה, אי כזה, שלא מפסיק להלום בי מאז שנולדתי.
אני לא מנגנת, אבל קל לי לראות את עצמי נטפלת בדיוק לכרומאטית ולא מניחה לה, לו ניגנתי.