סיכום בראשי פרקים לספרות השוואתית

בחלק א’ מופיעות השורות הבאות:”חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”
החיים החמקמקים שכולנו רוצים, אולי, לעצמנו.
הדמויות של אליס-אן וראלף קרופורד המבוססות על מריאן וריימונד קארבר הצעירים, השיכורים, העניים, הבוגדים זה בזו וחולמים על חיים טובים יותר.
חלק ב’ מביא את הסיפור ” הרכבת של 5:48 ” של קארבר עצמו וכאן מדובר במחווה לסיפור “הרכבת” של ג’ון צי’בר.
הדמות, מיס דנט, מרגישה שנוצלה על ידי הבוס שלה ויוצאת לנקום ולהשפילו בדיוק כפי שהוא עשה לה, להרגשתה.
קארבר לוקח את מיס דנט מהמקום שבו צ’יבר השאיר אותה והיא השאירה את הבוס המתעמר.
חלק ג’ מביא את הדמות של נינה.
רופאה, שבעיני היא סוג של מיס דנט מפוכחת.
גם היא כמהה לחיים טובים יותר, וחיים שיש בהם אהבה.
היא מוכנה להתפשר על איזשהו רופא לא מושך במיוחד ולו רק כדי שתהיה בחייה איזושהי אהבה גם אם בסופו של יום, היא מרגישה איתו בודדה יותר מאשר היתה כשלא היה לה את אותו רופא “מדושן, דמוי ביצה”.
אבל בניגוד למיס דנט, היא עושה הכל בעיניים פקוחות ולכן הלב שלה לא נשבר.
ואולי זאת בדיוק הבעיה של נינה.
פחות מדי אמונה ויותר מדי רגש קר.
ומה זאת אהבה אם לא זינוק לתהום לא ידועה.
חלק ד’ מחזיר לסיפור המקורי של ג’ון צ’יבר ומיס דנט שבדמיונה היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת בניגוד לחייה האפורים.
וזה אולי המקור לתסכולה ומה שדחף אותה לזרועות הבוס שלה ואז לתחושת הניצול והנקמה כשאיימה על אותו אדם והשפילה אותו עד עפר בתחנת הרכבת.
הרצון לחיים טובים יותר, זוהרים יותר, מלאים יותר.
חלק ה’ אף הוא לקוח מסיפור של ג’ון צ’יבר.
הוא עוסק במשפחת מלוי.
משפחה אמריקאית, כחולת צווארון וממוצעת לחלוטין.
לאשה קוראים אליס והבעל הוא נהג אוטובוס, בדיוק כמו הדמויות של אליס וראלף קאמדן מסדרת הטלוויזיה “יורחי הדבש” שצ’אק קינדר ניכס את שמה ואת שם הדמויות בה לספרו “יורחי הדבש”.
צירוף מקרים?
אני רוצה לחשוב שלא.
מה גם שג’ון צ’יבר עצמו מוזכר בקטע שבו אליס-אן וראלף מתווכחים במסעדה.
וכמו אליס-אן שחושבת על איך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק היתה מגיעה לברודווי, גם משפחת מאלוי עוזבת את חייה “הוצאנו את כל הכסף מהחסכונות מהבנק ושרפנו את כל הגשרים מאחור והנה אנחנו פה.” למען הבטחה סתומה של מפיק שאולי יעלה את המחזה שכתב הבעל.
למען התקווה שהם יהיו בברודווי.
נוצצים וזוהרים.
הם מגיעים לניו-יורק ומבינים שהזוהר יכול להיות מסמא ומעוור והבטחות שניתנו בוונטוורת’, אינדיאנה, לא מחזיקות מים בניו-יורק.
אבל הם מסרבים להתפכח מהאשליה ולהניח לתקווה שאולי יהיה יותר טוב.
“בוא ניסע ללוס-אנג’לס,” אמרה אליס לאוורטס. “עוד נשאר לנו קצת כסף. אנחנו יכולים לקנות את הכרטיסים בשיקאגו, ואתה יכול למכור את המחזה שלך בהוליווד, שם אף אחד עוד לא שמע על מאמא פינלי, או על כל השאר.”
אולי בגלל שהם לא רוצים לשבת שיכורים במסעדה, בעוד 20 שנה, מבלי יכולת לשלם את החשבון ולחשוב שהם יכלו אולי להיות מישהו.