“..הוא ניסה לזכור את שמה – מיס בנט, מיס דנט, מיס לנט – והופתע שאינו מסוגל לזכור.
למרות שכושר הזכרון המקיף והמדויק שלו היה לו תמיד מקור לגאווה, ולמרות שרק שישה חודשים חלפו מאז.
מחלקת כוח-האדם שלחהאותה למעלה באחד הימים אחר הצהריים – הוא חיפש לעצמו מזכירה. הוא ראה אישה כהת שיער – בשנות העשרים שלה, כנראה – צנומה ובייישנית. שמלתה היתה פשוטה, גזרתה לא-מי-יודע-מה, אחד מגרביה היה מעוקם. אך היה לה קול רך והוא היה מוכן לנסות אותה. לאחר שעבדה בשירותי ימים אחדים, סיפרה לו שהיתה מאושפזת בבית-חולים במשך שמונה חודשים, ושקשה היה לה למצוא עבודה אחרי שהחלימה. היא רצתה להודות לו על שנתן לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה. שערה היה כהה, עיניה היו כהות: היא הותירה בו רושם נעים של כהות. כשלמד להכירה טוב יותר, חש שהיא רגישה מדי, ובודדה, על-כן.
פעם אחת, כשדיברה אליו על חייו שלו – על מה שחייו היו בדמיונה, (שפע של ידידים, כסף, ומשפחה גדולה ואוהבת), חשב שזיהה תחושה משונה של קיפוח.
בדמיונה, התברר לו, היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת. פעם שמה ורד על שולחנו, והוא השליך אותו אל סל הניירות. “אינני אוהב ורדים.” אמר לה.
היא היתה יעילה, דייקנית, וכתבנית טובה, והיה בה רק דבר אחד שלא מצא-חן בעיניו – כתה היד שלה. הוא לא היה מסוגל לקשר את כיעורו הגולמי של כתב-היד עם הופעתה הכללית.
הוא היה מצפה ממנה לכתב מעוגל הנוטה לאחור, ואומנם היו בכתיבתה עקבות לנטייה כזאת, מעורבים באותיות דפוס רשלניות. כתב ידה יצר בו את התחושה שהיא קורבן לאיזה שהוא מאבק פנימי – מאבק רגשי, – שבכוחו האלים התנפץ הסדר של הקווים שתיוותה על גבי הנייר. כשלושה שבועות – לא יותר – לאחר שהחלה לעבוד אצלו, נשארו שניהם מאוחר ערב אחד בעבודה, והוא הציע, אחרי העבודה, להזמין אותה לכוס משקה. “אם אתה באמת רוצה לשתות משהו, ” אמרה, “יש ויסקי אצלי בבית.”

מתוך הסיפור “הרכבת” מאת ג’ון צ’יבר
הוי עולם של חלומות שבורים – חלק ג’

משרד בלילה, אדוארד הופר (1940)