“נינה היתה אשה רגילה, אשה מקסימה, רופאה, וללא ספק ראויה היתה, כמו כולם, לאושר אישי. היטב היתה מודעת לכך. לקראת שנתה השלושים וחמש, לאחר תקופה ממושכת של נסיונות ומשגים – מוטב שלא נדבר בהם – הבינה בדיוק מה היא צריכה: אהבה נטולת כל היגיון, מטורפת, מלווה בבכי תמרורים, זרי פרחים, ציפייה לצלצול הטלפון בחצי הלילה, מרדפים ליליים במוניות, אהבה רווית מעקשים גורליים, בגידות והתפייסויות, היא זקוקה למין תשוקה חייתית שכזו, אתם יודעים, ללילות שחורים סחופי רוחות, מוארים בהירות, כך שתוכל להתייחס בביטול למעלליה של גיבורה מסורתית – זו הנדרשת לבלות שבעה זוגות מגפי ברזל, וכגמול עליון זוכה לא בוורד של זהב, למשל, לא בהדום עשוי שיש לבן, אלא בגפרור שרוף או בכרטיס אוטובוס מגולגל כפקעת – םירורים משולחן המשתה שבו סעד המלך הקורן משמחה, בחיר ליבה.
כמובן, רבות מאוד הנשים שזקוקות פחות או יותר לאותו דבר, כך שמבחינה זו היתה נינה כאמור אשה רגילה שברגילות, אשה מקסימה, רופאה.
היא זכתה להכיר את חיי הניושאים – כאילו ריצתה פרק זמן ארוך ומשמים בישיבה ברכבת בין יבשתית וירדה ממנה תשושה – רצוצה ואחוזת פיהוקים לתוך לילה חסר כוכבים בעיר זרה שאין בה ולו נפש קרובה אחת.
אחר כך חיה זמן מה חיי פרישות, מתמסרת לשטיפת הרצפות בדירתה הקטנה והנקייה ולמירוקן, גילתה עניין ברקמה ובתפירה ושוב נתקפה שעמום. בגחלת חלושה הבהב הרומן עם רופא העור ארקדי בוריסיץ’, שהיו לו, נוסף על נינה, שתי משפחות. בסופו של יום עבודה נהגה לאסוף אותו ממשרדו – בלי שום רומנטיקה: עובדת הניקיון מנערת את סלי האשפה, מחככת מגב לח ברצפת הלינואלאום, וארקדי בוריסיץ’ רוחץ שעה ארוכה את ידיו, מקרצף אותן במברשת, בוחן בחשדנות את ציפורניו הוורודות ומביט בדיחה בפניו בראי. עומד- ורוד, מדושן, נוקשה, דמוי ביצה – ואינו מבחין בנינה, והיא כבר בדלת, לבושה במעילה, מוכנה לצאת. אחר כך הוא משרבב לשון משולשת ומניע בה אנה ואנה- חושש מזיהומים. גם כן אביר על סוס לבן! אילו תשוקות כבר יכולה לדעת במחיצת ארקדי בוריסיץ’? שום תשוקות שהן כמובן.
והרי היא היתה ראויה לאושר, היתה זו זכותה המלאה לתפוס לה מקום בתור לחלוקתו…”
מתוך הסיפור “המשורר וההשראה” מאת טטיאנה טולסטאיה (מתוך קובץ הסיפורים המצוין “סהרורי בערפל”)
תרגום טוב 🙂
לא קראתי את המקור, אבל אני מאמין לך.
בכל אופן וגם בלי להכיר את המקור, הסיפור מהנה לקריאה.