סך הכל היה יום טוב.
כתבתי הרבה.
או לפחות זה מרגיש ככה כי לקח לי המון זמן להקליד:)
ויש לי על מה לכתוב בימים הקרובים (ספרות השוואתית חלקים ב’ ג’ וד’:)
כנראה שאני מתחיל להרגיש היווצרות של וואקום מסוים.
אני מתחיל להיות מוטרד מחוסר הרצון שלי לנגן.
מאז רעידת האדמה הקטנה והפרטית שלי לפני זמן מה, לא ניגנתי, ובניגוד למצב העניינים הרגיל, גם לא הרגשתי שום צורך.
זה מוזר. עד לא מזמן הייתי כל-כך להוט.
שאנן הון כתב פעם “תמשיך לחלום ילד, כי כשמפסיקים לחלום זה הזמן למות”.
אני לא רוצה למות.
לפחות לא בזמן הקרוב.
אבל אני מרגיש שנגמרים לי החלומות.
לפחות קראתי את הספר הזה של פול הינדרמית’.
לא עשיתי אף אחד מהתרגילים, הדי בסיסיים למען האמת, אבל עדיין, אני שמח שקראתי ואני אולי עוד אחזור לספר.
בתור אוטודידאקט אני מרגיש שאסור לי לפספס כלום.
קטן ככול שיהיה.
ג’אקו פאסטוריוס (שעליו אני מתכנן פוסט עוד מימי ישראבלוג ומאמין שעוד אצליח לכתוב אותו) הסביר פעם למה היה קשה לו ללמוד לקרוא ולכתוב תווים.
הלימוד עצמו לא קשה, הוא אמר, אבל ההרגשה של לחזור אחורה, כן.
וזה לגבי ללמוד דברים קטנים.
יש לי עוד כמה דברים שהצטברו על המדף.
אני חושב שמה שעוצר אותי זו הידיעה שאני לא ממש יודע מה אני אעשה עם כל הידע הזה.
אני רק יודע שאני מרגיש, או לפחות הרגשתי עד לא מזמן, צורך עז בידע.
יותר מכל תחום אחר שעניין אותי בחיים.
מוסיקאי מקצועי אני לא אהיה ואני לא חושב שיש הרבה נגני בס חשמלי שתחום המוסיקולוגיה מעניין אותם יותר מאשר תחומי המחיה הטבעיים שלהם (ג’אז, Fאנק, רוק).
אבל לא על זה הפוסט.
רציתי לכתוב על שיר אחד.
Here comes a regular .
שיר ייפהייפה של הReplacments.
הוא שר למלצרית בפאב מלא שיכורים.
בין האלכוהול לגברים הרועשים, הפועלים קשי היום שכל אחד ואחד מהם רוצה להיות מיוחד ורוצה להיות מישהו, הוא אולי היחיד שמבין אותה כי הוא מיואש מהחיים בדיוק כמוה.
שיר אקוסטי ואיטי.
תקשיבו ולא תצטערו.