מחשבות בעקבות הפוסט של רחם פרגיה.
פעם, אנשים היו מספרים לי את כל הסודות שלהם.
אחת שחשבה שהיא נכנסה להריון, אבל לא ידעה ממי כי שכבה עם שלושה גברים באותו השבוע.
זה היה מין בטוח, אבל היא היתה מפוחדת כזאת.
אחר סיפר לי על הכוונה שלו להתאבד.
הוא כתב על זה הרבה.
בסוף הוא עבר את זה ואני שמח.
שלישי סיפר לי שאבא שלו היה אונס אותו כשהיה ילד וגם היום, כשהוא עוצם עיניים, הוא מרגיש את הנשימות שלו.
אחר סיפר לי שאבא שלו היה סוגר אותו בחדר השירותים בחושך.
ואני הקשבתי. שאלתי. רציתי לדעת.
אולי כי זה גרם לי להרגיש חשוב.
שסומכים עלי.
פעם אחת, סיפרתי הכל.
ישבנו אצלה ודיברנו על אנשים שאנחנו מכירים.
ואני התחלתי לדבר ולדבר ולדבר.
סיפרתי לה כמעט הכל (רק סוד אחד, מי החבר שרצה למות, שמרתי כי הבטחתי).
אולי כי גם אני הייתי צריך כותל, ובאותם ימים יותר מתמיד.
בסוף הרגשתי שהכל ירד ואני יכול לנשום שוב.
נשימות עמוקות.
כמו הנערה בסיפור ‘עינית’ של קארבר (כן, גם אורפיאוס זה אני, אם יש כאן באי פארק שתוהים עדיין), שמספרת לחברים שלה על האיש הבודד הזה שמכר את כל הרכוש שלו במכירת חצר:”היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן מה, היא חדלה להשתדל”.
מאז אותו לילה, כשפרקתי את העול, אני לא יכול להקשיב לאף אחד.
כמעט.