(מתוך: “הספר האמיתי של פראנק זאפה”)

“תולדות המרכז למשאבי מוזיקה להורים (pmrc), יקחו יותר מקום ממה ששווה
להקדיש להם. ישנם כמה ‘דיווחים היסטוריים’ שאפשר לבחור מהם. הבה נבחר,
‘שרירותית, בגירסה הבאה:
יום אחד ב-1985 קנתה טיפר גור. אשתו של סנטור מהמפלגה הדמוקרטית בטנסי.
(בתה בת ה-8. את אלבום הפסקול של הסרט “גשם סגול” של פרינס. הסרט – בעל דירוג
‘R” למבוגרים מעל גיל 17. כבר הספיק לעורר מחלוקות בשל תכניו המיניים. על כל פנים,
מסיבה כלשהי, היא הזדעזעה כאשר בתה הצביעה על רמז לאוננות בשיר בשם “ניקי
דרלינג”. טיפר אירגנה כמה מחברותיה, עקרות-בית וושינגטוניות, שרובן נשואות
בדרך-מקרה לחברי הסנאט – והן הקימו את pmrc
בסביבות ה-,31.5.1985 הארגון שלח מכתב לסטנלי גורטיקוב, הנשיא דאז של “איגוד
חברות ההקלטה בארה”ב” (RIAA), המאשים את תעשיית המוזיקה בחשיפת הנוער
נארה”ב ל”מין,אליומות,והאדרת השימוש בסמים ואלכוהול”(יכולל להיות שהן לא ראו טלוויזיה
לאחרונה) המכתב אף דרש הקמת שיטת סיווג לאלבומי רוק, בדומה לשיטת הסיווג של
סרטי קולנוע (לילדים, נוער, מבוגרים, וכו’). בין החתומות על המכתב היו גור, סוזאן
נייקר (אשתו של שר האוצר ג’יימס בייקר?), פאם האוואר וסאלי נוויוס (נשותיהם של
אנשי-עסקים ידועים בוושינגטון) ונשותיהם של תשעה סנאטורים אחרים.
רגעים לאחר קבלת המכתב שלח אדוארד פריטס, נשיא איגוד השדרים הארצי, מכתב
ל-500 4 תחנית רדיו, ממנו השתמע שאם הן ישדרו שירים בעלי תמלילים מפורשים, הן
מסתכנות באיבוד רשיון השידור שלהן,
במהלך התפתחותה של קדחת הסירוס-העצמי, אנשים מענפי השידור וההקלטה דנו
בינם לבין עצמם בשאלה מה עשוי להיות ‘נתיב הפעולה הזהיר’ ביותר – ובמילים אחרות,
הם כל כך מיהרו להתכופף בפני ההארפיות (מפלצות מיתולוגיות,חציין נשים וחציין ציפורים עם זנב וטפרים)האלה שכל מה שנשאר להם להחליט הוא;
מתי להתכופף,
כמה עמוק להתכופף,
כשאנחנו מתכופפים, צריך לפשק!
מי הביא מרגרינה?

וכך, פרסמתי מכתב פתוח ב”קאשבוקס”, ירחון של הענף,
“סטירה, חד וחלק”:מכתב פתוח לענף המוזיקה.
עם כל הכבוד לסטן גורטיקוב ולRIAA, ברצוני לגזול כמה רגעים מזמנכם
כדי לבטא את תחושתי האישית ביחס להחלטה המצערת להתכופף בפני
‘נשות ושינגטון’ בסוגיית ‘תעודות-זהות’ לאלבומים.
ראשית, תרשו לי לומר שאני מבין את המצב הקשה ש-RIAA נקלעו אליו,
ואני מזדהה עם מאבקו של הארגון להעברת חקיקה בקונגרס. הבעיה, כך
נראה, נעוצה ב”וועדת טורמונד”. זה המקום שבו חקיקת הארגון תעבור או
תמות. אין זה סוד שגב’ טורמונד הינה חברה ב-PMRC מה שכנראה מתרחש
הוא מקרה של סחיטה, חד וחלק; ה-RIAA חייבים לרקוד לצלילי חלילי
נשות ושינגטון, אחרת החקיקה המוצעת תוצלף בחרון אפם של
בעליהן המפורסמים,
לזכות ה-RIAA ייאמר שרוב התביעות של הPMRC נדחו.
על כל פנום, כניעה בסוגיית המדבקות תגרום ליותך בעיות ממה שהיא תפתור.
נשות ושינגטון אינן מסתירות את כוונתן לנצל “מערכות יחסים מיוחדות” כדי
לכפות את רצונן. בראיון ברדיו אלבני, גב’ פאולר התייחסה לאחד, מר פאולר, מ”וועדת התקשורת הפדרלית”, ואמרה שאולי יש מקום להתערבות של המשרד הזה למקרה שהשיטות המחליאות האחרות שלהן ייכשלו, האם “תקנון וועדת התקשורת הפדרלית” שוכתב בזמן שלא שמנו לב? מה
קורה פה? סחיטה היא פעולה לא חוקית; קשירת-קשר לביצוע סחיטה היא פעולה לא
חוקית, והנושא הזה חורג בהרבה משיקולי התיקון הראשון לחוקה. אסור
לשום אדם, הנשוי או קשור לפקיד ממשלתי, לבזבז את זמנה של המדינה על
תחביבים של עקרות בית, שתוצאתם פרויקטים חולניים כמו זה.
הטענות של PMRC נטולות כל בסיס, והן מושתתות על בליל קשקושים
פונדמנטליסטים ומסקנות בלתי-הגיוניות. המחשבה שמישהו ישמע רמז
לאוננות באלבום של פרינס גורמת להן לפרוץ בצרחות בעתה, ללבוש את בגדי
“מגינות העם” – והתקשורת באה אליהן בריצה. לרוע המזל, אופנת שנות
השמונים היא כזו, שהתלונה החלושה ביותר מקבוצת בעלי עניין (במיוחד אם יש לה חברים בחלונות הגבוהים) גורמת לתגובת-רפלקס ורצון פיוס בקשת רחבה של תעשיות שאמורות להיות קצת יותר חכמות.
אם אתה אמן, וקורא את זה כעת, תחשוב רגע… מישהו שאל אותך אם
אתה רוצה אות-קין של “זיהום פוטנציאלי”, על האלבום הבא שלך בצורת
“סטיקר פיוס”?
אם אתה כותב שירים. מישהו שאל אותך אם אתה רוצה לבלות את
שארית הקריירה שלך בשינוי התמלילים שלך כך שיהלמו את הצרכים
הרוחניים של בן/בת-עשרה דמיוני/ת?
התשובה היא בבירורלא. לכן,כל העסק הזה, מרכז הסיפור שוכן בצומת
השיקולים העסקיים של החברות הגדולות אל מול הנויריזות המיניות של
הגברות הויג’ילנטיות הללו.
לחברת הקלטות יש זכות לנהל את ענייניה ולעשות רווחים, אבל לא על
חשבון האנשים המאפשרים את המוצר עצמו… עדיין מישהו צריך לכתוב
ולבצע את המוזיקה, הRIAA בחרו את מה שאני רואה כגישה
קצרת-רואי לסוגייה. ה’סטיקר בהתנדבות’ לא יפייס את היצורים הללו, וגם
לא ישמן את ה’אגזוז’ של וועדת טורמונד. אין פה שום הבטחות או אחריות;
רק איומים ורמזים אפלים מצד ‘נשות ושינגטון’.
ה- RIAAהפגינו זלזול מסוים באנשים היצירתיים בענף, עקב להיטותם
להגן על הכנסות החברות הגדולות. גבירותי ורבותי, בעסק הזה כולנו ביחד.
כשאתם רואים בני-ערובה בטלוויזיה, נכון שאתם ממלמלים לעצמכם “בואו
נפציץ אותם!”? ל’נשות ושינגטון’ מגיע לא פחות מזה (וכנ”ל לכל קבוצת
צנזורה אחרת, שמחזיקה בכיסה האחורי רשימה שחורה של אסורי-שידור)

הצהרה לקונגרס,19 לספטמבר 1985

הדברים להלן הם דעותי והשקפותי האישיות. איני מדבר מטעם שום קבוצה
ארגון מקצועי. הצהרתי המלאה ניתנה לכם למפרע. אני מבקש שהיא תוכנס
לפרוטוקול הקונגרס מאחר שזמן הדיבור שלי הוגבל ל10 דקות אקרא רק חלק מנה
אני מפנה את הערותי לPMRC ולציבור, כמו גם לוועדה זו.
הצעתה של PMRC היא מצבור שטויות שהורתו בחטא ואשר אינו נושא
בחובו שום יתרון אמיתי לילדים,פוגע בזכויות אזרח של אנשים שאינם ילדים
ומבטיח להעסיק את בתי המשפט במשך שנים, שבהן יתמודדו עם בעיות פירוש
ואכיפה הנובעים ממבנה ההצעה.
לפי מיטב הבנתי, החוק גורס שסוגיות התיקון הראשון נקבעות תוך קדימות
לאלטרנטיבה הפחות מגבילה. בהקשר זה, תביעות הPMRC מקבילות לטיפול
בקשקשים על ידי עריפת ‘ראש.
אף אחד לא הכריח את נב’ בייקר או את גב’ גור להכניס את פרינס או את

שינה איסטון לבתיהן. הודות לחוקה, הן חופשיות לקנות לילדיהן סוגי מוזיקה
אחרים. ככל הנראה הן מתעקשות לרכוש עבודות של אמנים בני-זמננו על מנת
לחזק אשליה אישית של תחכום אירובי. גבירותי, אנא שימו לב: מחיר הרכישה –
8.98$.אינו מזכה אתכן בנשיקה בכף רגלכן מהמלחין או המבצע בתמורה
לסיבוב התקליט על הגרמופון המשפחתי, ככלל, רשימת התביעות המלאה של
PMRC נראית כסוג מרושע של ספר הדרכה ל’תוכנית הליכה לשירותים’,
שנועדה לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל תמלילים של אחדים ובודדים.
גבירותי, איך אתן מעזות?
בבושה של הגברות צריכים להשתתף גם הבוסים של החברות הגדולות, אשר,
באמצעות “איגוד חברות ההקלטה”, בחרו להתפשר על חשבון זכויותיהם של
מלחינים, מבצעים וקמעונאים, כדי להעביר את החלטת ה.ר 2911 מס
הקלטת הריקה’: מס פרטי, שהענף מטיל על הצרכנים, אשך רק
קבוצה מצומצמת בתוך הענף תרוויח ממנו, האם זו סוגייה צרכנית? ועוד איך. קנדי סטראוד, דוברת PMRC, הצהירה בתוכנית י’נייטליין” של ABC, בפני מיליוני צופים מרותקים, שהסנטור
אלברט גור, אדם שהיא תיארה כ”ידיד תעשיית המוזיקה”, שותף בתמיכתו
במשהו שהיא תיארה כ’חקיקה אנטי-פיראטית’. האם זה שם נחמד יותר יותר לאותה
חקיקת מס?
חברות ההקלטה הגדולות היו צריכות להריץ את ההצעה הזו דרך כמה
וועדות לפני שמישהו הריח שמשהו מסריח. בראש אחת הוועדות יושב סנאטור
טורמונד. האם זה צירוף מקרים שגב’ טורמונד קשורה ל-PMRC? אני לא יכול לומר
שהיא חברה בארגון, כי ב-PMRC אין חברים, מזכירת הארגון אמרה
בטלפון ביום שישי האחרון שב-PMRC אין חברים… רק מייסדים. שאלתי
עוד כמה מ’נשות וושינגטון’ הן לא-חברות בארגון המגייס כספים בגוף
שהינו בעל מעמד פטור ממס, ושנראה שמטרתו היא להעביר את חוקת ארצות הברית
דרך מגרסת-הנייר המשפחתית. שאלתי אותה אם הארגון הוא כת. בסוף
אמרה לי שהיא לא יכולה לענות לי, ושהיא צריכה להתקשר לפרקליט הארגון
בזמן שאשתו של שר האוצר מדקלמת “הולך לדחוף את אהבתי לתוכך”
של סנטור גור מדברת על מין בכבלים” ומין אורלי באיומי אקדח”
בחדשות הערב של סי בי אס. האנשים בחלונות הגבוהים עובדים על חקיקה
שהינה כל כך מגוחכת. שהדרך היחידה להגניב אותה היא להעסיק את דעתו
הציבור במשהו אחר: ‘רוק פורנו ‘
הדקלומים הקדחתניים הללו מראים של-PMRC יש סטנדרטים כפולים
מסקרנים. הודות להן, ילדים חסרי-ישע בכל רחבי אמריקה יכולים לשמוע
מין אוראלי באיומי אקדח כמה פעמים בשבוע ברשתות טלוויזיה כלל-ארצי
האם וועדת התקשורת הפדרלית חילקה פה אישורים סודייסי איזו מטרה
מצדיקה אמצעים כאלהי?הורים החברים ב”איגוד ההורים והמורים” צריכים
לפקוח שבע עינייים על הגברות הללו אם זה מה שהן מחשיבות כ’טוב טעם
האם הסוגייה הבסיסית היא מוסרית האם היא בריאות נפשי האם יש
בכלל סוגייה?PMRC יצרו בלבול רב על-ידי השוואות שאינן במקומן
תמלילי שירים, וידיאו, אריזות תקליטים, שידורי רדיו והופעות חיות. כל אלה
הינם מדיומים שונים, ולאנשים שפועלים בהם יש זכות לנהל את ענייניהם ללא
חקיקה המגבילה מסחר – שהוקצפה כמו פודינג אינסטנט על ידי נשותיו
האח הגדול.
האם זה הולם שבעלה של לא-חברה/מייסדת/אשת בPMRCישב בוועדה
שדנה בעסקים הנוגעים ל’מס הקלטת הריקה’ או לארגון השתדלנות של אשתם?
האם ועדה שהורכבה כך יכולה ‘לגלות עובדות’ באורח הוגן ובלתי-מוטה?
בוועדה הזו יש שלושה כאלה, ניגוד אינטרסים זעיר?

נשות וושינגטון’ מיח”צנות את התוכנית שלהן כסוג של שרות מידע צרכני

בלתי מזיק, המגדיר ‘קווים מנחים’ שיעזרו להורים מבולבלים לקבוע את ‘מידת
התאמה’ של תקליט ש’ילדים קטנים מאד’ מאזינים לו, לרוע המזל, לשיטות
שהן מציעות יש מספר השפעות צדדיות, שהפחות חמורה מביניהן היא דרדור
המוזיקה בארה”ב, מוקלטת ובהופעה חיה, לרמה האינטלקטואלית של סרט
מצויר של שבת בבוקר
בני עשרה שבכיסם תשעה דולר עשויים להיכנס בגפם לחנות תקליטים –
אבל לא “ילדים צעירים מאוד” בדרך כלל יש אתם הורה. ההורה תמיד יכול להציע להוציא את הכסף על ספר.
אם ההורה פוחד להרשות לילד לקרוא ספר, אולי אפשר להוציא את הכסף על
הקלטה של מוזיקה אינסטרומנטלית. למה שלא תביאו הביתה מוזיקת ג’אז
מוזיקה קלאסית במקום את מדונה מוזיקה נהדרת ובלי אף מילה זמינה
כל אחד שיש לו מספיק שכל להסתכל מעבר לאלבום-הפלטינה האופנתי של
השבוע.
לילדים הנמצאים בקבוצת הגיל ה’פגיע’ יש אהבה טבעית למוזיקה. אם, אתם
ההורים, אתם חושבים שילדכם צריך להחשף למשהו נעלה יותר ממוסיקת

פופ תתמכו בתוכניות שיעורי מוזיקה בבתי-ספר. למה לא חשבתם על הצורך
של ילדכם במידע צרכני! שיעורי מוזיקה, עולים מעט מאוד בהשוואה
לשיעורי ספורט. זכותו של ילדך לדעת שקיימים עוד דברים חוץ ממוזיקת פופ.
לרוע המזל, ‘נשות וושינגטון’ מעדיפות לקדם מוזיקת הבי-מטאל שעברה
הגיינה ממשלתית ולא משהו ‘נעלה’ יותר. האם זה מצביע על הטעמים
האישיים של ‘נשות וושינגטון’, או שזה סתם עוד ביטוי לקדימות הנמוכה
שממשל זה מעניק לחינוך האמנות באמריקה?התשובה, כמובן, היא לא זה
ולא זה. אי אפשר להסיח את דעתם של אנשים מעיסוק במס לא הוגן על ידי
דיבור על הערכת מוזיקה
בשביל זה אתם צריכים מין… והרבה.
בגלל האופי הסוביקטיבי של ,סיווג ש’נשות וושינגטון’ מציעות, לא ניתן
להבטיח שאיזו ‘קונספציה מתועבת’ לא תחמוק פנימה, בעודה חבויה בתוך
סלנג חדש או הדגשה מיוחדת של מילה תמימה לכאורה. אם המטרה היא בטחון מילולי/מוסרי מוחלט, הדרך היחידה להשיג אותו היא: לא לצפות בטלוויזיה
לא לקרוא ספרים, לא לראות סרטים, להקשיב רק למוזיקה
אינסטרומנטלית או לא להקשיב לשום מוזיקה,
מיסוד שיטת סיווג, רצונית או אחרת, פותח את הדלתות למצעד אינסופי של
תוכניות בקרת-איכות-מוסרית המבוססות על ‘דברים שנוצרים מסוימים לא
אוהבים’, מה יקרה אם החבורה הבאה של ‘נשות וושינגטון’ תתבע להדביק
טלאי צהוב גדול על כל חומר שנכתב או מבוצע בידי יהודים, על מנת להושיע
ילדים חסרי-ישע מחשיפה ל’דוקטורינה ציונית חבויה’?”