פוסט סיכום זמני.
אני כרגע על תקן הומלס.
יש קורת גג מעל הראש שלי, ובכל זאת, אני הומלס.
כרגע אני מתגורר אצל אחותי.
מחר הייתי אמור לנסוע לאילת.
חשבתי למצוא עבודה לכמה חודשים ואז לעבור שוב.
במקום זה אני נוסע לר”ג.
מישל הציעה לי לבוא לגור איתה לחודש או חודשיים, וכנראה שאני אתחיל לעבוד יחד איתה.
כנראה.
עוד מחכים לי שתי ראיונות במקום הזה.
אני כמעט ומרושש.
בחודשים האחרונים כמעט ולא עבדתי.
אנשים שונים ומשונים, בני משפחה, מכרים של בני משפחה, דאגו לסדר לי עבודות שונות ומשונות, ואני עזבתי את כולן ולא הבטתי לאחור.
ככה זה אצלנו.
אין אדם שהוא אי ואני לא צריך לשאול למי צלצלו הפעמונים.
בשבילי הם צלצלו.
גם מבלי לבקש.
מחר בראיון אני אשאל למה עזבתי את העבודה הקודמת.
שאלו אותי את זה בכל ראיון עבודה עד עכשיו.
אולי כי אנשים לא מבינים איך אפשר להפנות לבטחון.
לסיר הבשר.
אבל זה אני.
יצר הרס עצמי מפותח לגילי.
אני אגור עם מישל חודש וקצת.
במשכורת הראשונה אני אשכור דירה.
הדבר הבא יהיה גיטרת בס חדשה.
אבל זה ידרוש זמן.
כרגע כל הרכוש שלי כולל שני ספרים של קרואק באנגלית ועוד אחד שעוסק בתיאוריה מוסיקלית.
מלבד זה רק בגדים, מברשת שיניים, קצף גילוח וארבעה סכינים.
ומפוחית בלוז דיאטונית אחת.
מישל למדה פילוסופיה בשנה שעברה.
אני מקווה שנשארו לה כמה ספרים.
אני חושב שאני יכול סוף סוף להתמודד עם כמה שאלות גדולות.
אני חושב לחזור לצמחונות.
לא, בעצם זה לא מדויק.
אני חושב להפוך ל Straight edge .
אבל אני אהיה חייב להפסיק לעשן.
מלבד זאת, אני חושב שאני עונה על כל התנאים.
גם אם לא מרצון.
אני חייב להאמין במשהו וזה מספיק קרוב אלי.
אני חייב להאמין במשהו כדי למלא את הריק.
כתבתי פעם על הריק הזה.
“ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.
אני חייב גיטרת בס.
איאן מק’איי התחיל כנגן בס בThe Teen idles.
רולינס הזכיר אותם בקצרה בGet in the van אבל עד הערב לא ידעתי שזו להקה.
אחרי שתהיה לי בס ואחרי שאני אצא מהבור הכספי, אני רוצה לגור בירושלים.
כרגע, בראש שלי, ירושלים היא המקום הנפלא ביותר בעולם.
שני האלבומים האחרונים שקניתי היו של קוואמי ואחד של מטאליקה שנקרא garage days inc.
אני מתגעגע למוסיקה שלי.
השיר שאני הכי אוהב עכשיו נקרא StrangeLight של Fugazi.
הוא מתנגן לי בראש ללא הפסקה.
הכותרת לקוחה ממנו.
זה הפוסט האחרון מעכשיו ועד לא ברור מתי.
קצת חבל לי שלא תירגמתי חלקים מה קטע הזה על ג’אקו פאסטוריוס.
כשאוכל, זה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה.
מבטיח.
אולי אני צריך להפסיק את האובססיה שלי אליו.
הגיע הזמן לאובססיות חדשות:)
כמעט בטוח שאני אתחיל ללכת לפסיכולוג.
זה יקרה עוד שנתיים בערך.
מישל אומרת שזה יעשה לי טוב.
גם ס. אמרה לי את אותו הדבר פעם ואני בטוח שהיא עדיין חושבת את אותו הדבר.
בכל בלוג שאני כותב בו אני מפרסם את “השיר שמסביר הכל”.
אני חושב שמה שאני הכי אוהב בשיר זו הכותרת שמצליחה לתפוס משהו שאני כמה אליו.
שיסביר הכל.
מה שגורם לי לעמוד בחנויות ספרים עמוסות ולא להיות מסוגל לבחור ספר אחד כי אני יודע שלא זה הספר שיסביר הכל.
אולי אני מחפש במקום הלא נכון.
אולי אני צריך להודות בזה שאין דבר כזה שמסביר את הכל.
להתגבר על השאיפה הילדותית למצוא תשובה.
אני אנסה את עניין הפסיכולגיה הזה בכל זאת.
אני זו המילה שמופיעה הכי הרבה פעמים בפוסט.
זה לא מכוון.
אוהב אותכם מלאן.

מוטי י.

בחיפוש אחר השיר שמסביר הכל

יום אחד אני מקווה למצוא שיר
שיסביר לי מה לא בסדר
עם כולם, למה הנערות
היפות בסרטי אימה
הופכות למכשפות זקנות שעורן נוטף
מפניהן, למשל,
או למה אנשים נוהגים במורד הרחוב
עם מבטים זחוחים שזה בלתי נסבל,
והם כאילו אומרים, ”הילדים שלי יותר טובים
מהילדים שלך, הם יגדלו
להיות רופאים ועורכי דין,
ואני תמידא?נהג במכונית
הגדולה, היקרה הזאת,“ וכל אותו הזמן
המעיל או החצאית שלהם שנתקעו
בדלת, קרועים ומשומנים,
נשרכים על הכביש. לפעמים
אני עצמי טורק שפופרות
של טלפונים ציבוריים ומדגדג
את כפתור העודף, מחווה חשאית,
כמעט מינית רק שכלום
לא יוצא משם אף פעם, חוץ מפעם אחת
מטבע קטנה בעלת שמונה צלעות וחור
במרכזה וסימנים
שאף אחד לא יכול היה להבין.

(דייויד קירבי)