“יש סיטואציות קטסטרופליות שגורמות לבהירות, מתפוצצות בשברירי רגע: את מכניסה את היד לחלון, והכל מתמלא דם ושברי זכוכית מרוחים באדום. את נופלת מהחלון, שוברת כמה עצמות, חוטפת כמה שריטות בעור.
תפרים, גבס, תחבושות וחומרי חיטוי כברי עשו את שלהם לפציעות.
אבל דיכאון זה לא אסון פתאומי.
הוא יותר כמו סרטן: בהתחלה החומר הממאיר אפילו לא מורגש בעין בלתי מזוינת.
ואז יום אחד – זבנג!
גוש של שלושה וחצי קילו רובץ לך במוח או בצוואר או בכתפיים.
ומטרתו של הדבר הזה, התוצרת העצמית של גופך, היא בעצם להרוג אותך.
גם דיכאון עובד בצורה דומה.
באיטיות, במשך שנים על גבי שנים, המידע נצבר בלב ובמוח, התוכנה המבוססת על שלילה מוחלטת, הופכת לחלק מן המחשב, והחיים הולכים והופכים יותר ויותר בלתינסבלים.
זה מגיע בלישמרגישים.
הנטייה היא לחשוב שמדובר בתופעה נורמלית, משהו שקשור להתבגרות או לגיל שמונה, או שתים-עשרה או חמש עשרה, עד שיום אחד את מבינה את הנוראות של כל חייך, חיים שלא שווה לחיותם, כתם שחור ומפחיד על רקע הלובן של הקיום האנושי.
בוקר אחד את מתעוררת אחוזת פחד מן העובדה שאת עומדת להמשיך לחיות”.