(נכתב ב2002 לכבוד יציאת הקובץ “סיפורים אחרונים” של קארבר)

אלוהי הדברים הקטנים מאת אתגר קרת.

בסיפור “חלומות” מספר אחד מגיבוריו של קארבר על השכנה הגרה בבית הסמוך בהמון חיבה ואמפתיה. הוא יודע הרבה על חייה ושמח ללמוד עוד פרטים על הרגליה היום-יומיים. כשאותה אשה מאבדת את ילדיה בשריפה נוראה הוא מנסה להציע לה מעט תמיכה ונחמה, ומגלה שהקשר ביניהם אינו סימטרי: בזמן שהוא יודע כל כך הרבה עליה, בשבילה, כשהיא בשיא מצוקתה, הוא סתם עוד זר שלא מסוגל להעניק לה עזרה.

במידה מסוימת קארבר הוא השכן של כל אחד מקוראיו, משקיף עליהם מחלון המטבח בזמן שהוא שותה את הקפה בבוקר, שומע את שיחותיהם, רואה אותם יוצאים לעבודה שהם לא אוהבים באמת או נשארים בבית אחרי שיום קודם שתו יותר מדי, ואם הם רק רוצים השכן-קארבר ישמח להעניק מעט אמפתיה מעבר לגדר שחוצצת ביניהם, ולהזכיר להם שהאדם, למרות כל האטימות והכעס, יכול גם להיות חיה מאוד רגישה.

העלילות של קארבר, ברוב הסיפורים, בסיסיות ולפעמים כמעט אינן קיימות, הדמויות לא צבעוניות או מרתקות במיוחד, התיאורים חסכוניים מאוד – ובכל זאת, במקום כל שהוא בסיפור, מתרחשת מה שקורט וונגוט מכנה “דליפת רגש”, איזשהו זרם תת-קרקעי שמתחיל בנקודה שקשה למקם בטקסט והופך לגוש בגרון. שיחות משעממות על דיג, טעויות במספר שנאחזות בשיחה, ילדים שמסרבים לסיים את ארוחת הבוקר, והיכולת ליצור מאוסף האירועים הכמעט טריוויאליים האלה משהו שלכאורה לא נמצא באף אחד מהם – חתיכת נשמה.

רבים מסיפוריו של קארבר עצובים אבל כמעט כולם מלאים באופטימיות. העצב
הוא תקווה שלא נענתה, ועצם העובדה שהתקווה הזאת מתעקשת להישאר נטועה
גם כשהמציאות לא מסכימה לה היא סוג של הצהרה שהרצון האנושי הזה חזק
יותר מכל מה שמסביבו. החיים הם אולי לא מה שהבטיחו לנו בפרסומות
בטלוויזיה, אבל אם נתעקש מספיק נוכל לגלות שהם דבר קטן וטוב.

הספר “עוד סיפורים” הוא לטעמי הפחות טוב מכל ספריו של קארבר שהופיעו בעברית.
דווקא בגלל סגנונו הכל-כך מובהק, כשהסיפורים פחות טובים הוא נותן לך תחושה שהוא מעין חקיין של עצמו. ובספר זה, המאגד את כל סיפוריו שלא פורסמו עד היום בעברית, יש כמה כאלה, ולצדם גם כמה סיפורים יפים באמת.

קשה לקרוא היום את ריימונד קארבר בין עדכונים על פיגועים, סגרים והפצצות. קשה, אבל אולי בכל זאת כדאי, ולו רק בשביל להיזכר שאנושיות ופגיעות הן יותר מסתם עוד נקודת תורפה.