[מישהי, איפשהו, הזכירה לי השבוע את הספר הזה.
הקטע המובא הוא מגב הספר]
“אנחנו נפגשים בשדות תעופה.
אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהם מעולם.
שאיש לא יכיר אותנו שם.”
כך נפתח סיפורה המדהים והמרגש של הסופרת האמריקאית,קתרין הריסון,המגולל את פרשת יחסיה עם אביה.יחסים של גילוי עריות הין שני אנשים בוגרים ועצמאיים לכאורה,ובכל זאת שבויים איש איש בסיפור חייו שלא צלח, ובייחוד אהבה שלא נענתה.
אהבת איש לאשתו,ואהבת בת לאמא.
זו פרשה אמיתית של ילדות אומללה והתבגרות אל מצוקה הרסנית, שנהייתה בעטה של המחברת ליצירת ספרות נפלאה,ולמסמך אנושי אמיץ.
בכוחה של הכתיבה לפרוט בדייקנות מושלמת על מכלול רבגוני של נימים
פיוט וענייניות, עדינות ובוטות,חמלה ואירוניה-מצליחה המחברת לעורר את הקורא לעיתים כמעט בעל כורחו,להסתכלות מחדש על אחד הטבואים החזקים ביותר של החברה המערבית.