“התמוטטות העצבים של הורסלאבר פאט התחילה ביום שבו קיבל את שיחת הטלפון מגלוריה, ששאלה אם יש לו כדורי נמבוטל.
הוא שאל אותה למה היא צריכה אותם, והיא ענתה שהיא מתכוונת להרוג את עצמה
היא התקשרה לכל מי שהכירה, כבר היו לה חמישים כדורים, אבל היא היתה צריכה עוד שלושים או ארבעים ליתר בטחון.
הורסלאבר פאט הסיק מיד שזו היתה דרכה של גלוריה לבקש עזרה.
פאט חי מזה שנים באשליה שביכולתו לעזור לאנשים.
הפסיכיאטר שלו אמר לו פעם שכדי להבריא הוא חייב לעשות שני דברים:להפסיק עם הסמים (הוא לא הפסיק), ולהפסיק ולנסות לעזור לאנשים (הוא עדיין ניסה לעזור לאנשים)
למען האמת לא היו לו נמבטולים.
לא היו לו כדורי שינה משום סוג.הוא אף פעם לא לקח כדורי שינה.הוא לקח ספידים.
כך שלא היה ביכולתו לתת לגלוריה כדורי שינה מכדי שתוכל להתאבד.
בכל מקרה, הוא לא היה נותן לה גם אם היו לו.
“יש לי עשרה”, אמר, בגלל שאם היה אומר את האמת, היתה מנתקת.
“אז אני אסע אליך”, אמרה גלוריה בטון שלו והגיוני, אותו טון שבו ביקשה את הכדורים.
הוא הבין שהיא לא קראה לעזרה.היא ניסתה להרוג את עצמה.היא היתה מטורפת לגמרי.
אם היתה שפויה, היתה מבינה שעליה להסוות את מטרתה, בגלל שככה היא הפכה אותו לאשם בשיתוף פעולה.
אם יסכים, זה אומר שהוא רוצה במותה.
לא היה לו-או לאף אחד אחר- שום מניע לרצות בכך.
גלוריה היתה עדינה ותרבותית, אבל היא לקחה המון אסיד.
היה ברור שמאז שמע ממנה לאחרונה, החריב האסיד את מוחה.
“אז מה עבר עליך?” שאל פאט.
“הייתי בבית חולים מאונט ציון בסן פרנציסקו.
ניסיתי להתאבד ואמא שלי אשפזה אותי.
הם שיחררו אותי בשבוע שעבר”.
“הבראת?” שאל.
“כן” אמרה.”