( במרץ 2006 @ 15:14)

סוג של דפיקה באישיות, אני מניח.
כשאני נתפס למשהו, כל שאר הדברים שעניינו אותי עד לאותו רגע מתנדפים.
בגלל זה לפעמים אני גיק של מחשבים, לפעמים חובב של ספרות ”כבדה”, לפעמים אני ג’אזיסט, לפעמים אני שומע רק מוסיקה קלאסית כל היום.
ולא, אני לא יכול לעשות הכל ביחד.
אלה תמיד אותם דברים, אבל בכל תקופה נתונה אני מתרכז רק באחד מהם.
אני מניח את ספרי התאוריה המוסיקלית בצד לזמן מה.
אריק דולפי וג’ון קולטריין חוזרים למעמד הדיסקים.
מוסיקת רעש היא מה שבתפריט עכשיו.
אני קורא לזה מוסיקת רעש כי אני שומע קצת מכל מיני סגנונות.
בעיקר הארד-קור פאנק ונגזרותיו ומטאל.
בעיקר אמריקאים.
לא משהו עכשווי מדי.
אלא אם כן יש למישהו המלצות.
מטאליקה, ספולטורה, ACDC שפעם, כשתוויות היו חשובות לי יותר ממוסיקה, לא הערכתי ועכשיו אני יודע כמה המוסיקה שהם עושים זה הדבר האמיתי, בלאק-פלאג, רולינס בנד, פוגאזי, פליפר.
אני שומע את ’בלאק פלאג‘ והדם שלי גועש.
אני מניח את הבס שלי בצד ומתחיל לנגן על גיטרה חשמלית.
אני יודע לנגן על גיטרה, אבל לא משהו מורכב מדי.
כלומר, גם כמה דברים מורכבים, למשל את הקטע המהיר שמנגנת הגיטרה המובילה בשיר One של מטאליקה. אבל אני גיטריסט מחורבן בכל קנה מידה.
גיטרה חשמלית זה כלי נגינה שאף-פעם לא התחברתי אליו.
ברמה מסוימת, לנגן על בס דורש משהו שונה, יכולת להתחבר לכלי הנגינה הזה, להיות אחד.
וסליחה על הקשקשת הניו-אייג’ית, אבל אין לי דרך טובה להסביר את זה.
הרגשתי את זה, כמו סוג של מדיטציה, אפילו כשהייתי בסיסט מתחיל (ומחורבן גם כן:)
כשניגנתי על גיטרה מעולם לא הרגשתי חיבור כזה אליה.
תמיד טענתי ש”כל אידיוט יכול לנגן על גיטרה“ ואני עדיין חושב ככה.
להחזיק גיטרה ולפרוט כמה אקורדים זו לא המשימה המסובכת ביותר בעולם.
מלבד בודדים כמו ג’ון פרושיאנטה שאני מרגיש שמתקיימת אצלו התשוקה הזו, תשוקה שעושה את ההבדל.
אני יכול למנות שני תריסרים של גיטריסטים גדולים בלי שאני אצטרך לחשוב על זה.
כאלה שהנגינה שלהם היא סך הכל מכשיר לביטוי הרוחניות האצורה בקרבם.
אלה הגדולים באמת.
אבל רוב הגיטריסטים המובילים בימינו הם לא יותר מטכנאים בעיני.
ולכן גיטרה מעולם לא היתה ה-דבר בשבילי.
לא כמוסיקאי ולא כמאזין.
אבל אני חושב שהגיע הזמן ללמוד לנגן על גיטרה.