מכאן.
ארתור רובינשטיין – דברים
“אני מקבל את החיים ללא תנאים. לחיים יש כה הרבה – כה הרבה להיות מאושר בשלו תמיד. רוב האנשים מבקשים אושר על תנאי. באושר ניתן להרגיש רק אם אינך מציב תנאים מוקדמים.
קח, למשל, את גודובסקי. הייתי נדהם למשמע נגינתו. זה עלול לקחת לי 500 שנה להגיע לדרגה זו של שליטה מכנית. אך להיכן זה הביא אותו? הוא היה אדם לא מאושר, כפייתי ואומלל כשהיה רחוק מהמנענעים. האם הוא נהנה מהחיים? זה גרם לי לחשוב מעט. פסנתרן איננו בית-חרושת לפלדה, כמו פיטסבורג.
הערצתי ספרים, תמונות, יין… לא יכולתי לשבת שמונה, עשר שעות ליד הפסנתר… חייתי כל שניה. היודעים אתם את יקר מחירה של שניה אחת מחייכם? היא הלכה לעולם. אינכם יכולים לחיותה מחדש.”
לאחרונה אני מוצאת את עצמי נהנת מבלוגים לא אתירי רייטינג במיוחד וזה דוקא מוצא חן בעיני.
כי מה? עם כמה אנשים אפשר לשבת ולשתות קפה ביחד?
אחד, שניים זה מספיק.
ומה זה לינקוס?
לינוקס זה הרבה דברים.
הפואטים שביננו יגידו שלינוקס זה חופש:)
אחרים, פרקטים יותר, גם יפרטו.
http://linmagazine.co.il/book/view/1974
קחי את הזמן.
וברוכה הבאה:)
לא אהבתי.
לא מאמינה שישנו אדם שמקבל את חייו ללא תנאים.
תמיד ישנו תנאי, תמיד ישנם נדרים קטנים והבטחות ל"אלוהים".. תמיד ישנה חשיבה מאוחרת, אם הייתי משנה, מה היה קורה.
לא מאמינה שגודובסקי היה אומלל כל חייו. ישנם אנשים שהפרך וההתעסקות האובססיבית היא החיים שלהם. ישנם אנשים, כל כך הרבה אנשים, שאינם יודעים להיות מאושרים. רוב העולם, אגב, אינו מאושר.
כולנו חונכנו על לרצות יותר, להביט למעלה ולשאוף.
אף פעם לא די לנו, תמיד משהו יחסר.
"חייתי כל שניה"
אחד המשפטים המטופשים יותר שקראתי.
כל כך קל לכתוב מילים על הנייר, להגדיר חיים, להשמע אחר, פיקח, עם ראיה שונה..
לא אהבתי בכלל!
דרישת שלום משנחאי. העיר המטורפת ביותר שראיתי עד כה.
בפסנתר, אני תמיד אשתייך לאסכולה הגלן גולדית.
חומרה, דיוק והיצירה שבביצוע מגיחה ,במפתיע, מתוך המכאניות שלה עצמה.
רובינשטיין. כן. אולי הוא אמר את זה כשהיה על גראס, נשמע ככה.
בסופו של דבר עיסוק באושר או בהעדרו מתגמדים למול העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת.
וליתר דיוק, כולנו הולכים אל מותנו. יש שילכו זקופים ויש שילכו כפופים. יש שילכו בגדולות ויש שילכו בלחישות.
כך או כך הכתם נשאר על הקיר.