ביום שישי האחרון, הוקדש הטור של דנה ספקטור לשירים שליוו את פסקול חייה.
בין השאר היא דיברה על הקשבה למילים, שזה משהו שבאמת לא כל אחד עושה.
היה לי נחמד לקרוא את הטור שלה השבוע בגלל נקודות דימיון קלות ביני לבינה.
למשל היותה מתרגמת חובבת של שירים (למרות שעכשיו אני זע באי-נוחות לזכר מספר תרגומים שלי לטורי איימוס).
וכמובן, האהבה לרוג’ר נלסון, האיש שיותר ידוע כ(גם) פרינס.
אם תחפשו בגוגל את המילה Prince, התוצאה הראשונה לא תהיה הנסיך הארי, לא הנסיך צ’רלס, אפילו לא בילי פרינס בוני (הלא הוא וויל אולדהם רב השמות והכשרון).
ככל הקשור אלי, יש רק נסיך אמיתי אחד שראוי לסגידה.
מה גם שהיום ראיתי את “גשם סגול” שלו ונזכרתי בכל הדברים שעשו אותו לכל כך גדול בעיני, למרות קומתו הננסית.
אז הוא פומפוזי, בעל טעם בלתי נתפס בבגדים ותספורות על גבול המד”ב.
אבל השירים, הו, השירים.
הוא שר על אמבטיה עם דורותי פארקר (לא הכותבת הסאטירית מהחוג המרושע של שנות השלושים אלא המלצרית בדיינר שלו), על איך זה כשהיונים בוכות, על לגרום לה לצחוק בגשם סגול, על אנשים שמתים ממחלה גדולה עם שם קטן, הוא כתב שירים קורעים על שלג באפריל וחברים שמתו, הוא כתב על גנבים בהיכל שלא אכפת להם איפה הם בועטים כל הם מצליחים לפגוע בך, וכמובן, הזמין את כולם לחגוג כאילו זו 1999, הרבה הרבה לפני שסוף המילניום הפך לדיבוק כלל עולמי בסוף המאה שעברה ועוד המון שירים עם ליריקה וסאונד משובח, גרוב בלתי נגמר, כשהוא מנגן עוד סולו מדהים על הגיטרה שלו…ובכן חברים, צריך להיות עיוור כדי שלא להבין מה בדיוק חסר למוסיקה היום.
אחרי שנות השמונים הוא קצת נעלם.
שנות השמונים היו אחד העשורים המיותרים בהיסטוריה.
כמות כזאת של טעם רע במוסיקה ולבוש לא היו כנראה מאז, ובכן, שנות השבעים:).
אני מודה לאל שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל בתחילת שנות התשעים, עשור שמחציתו המוזקלית הראשונה היא משהו שאפשר לסכם ב”עולם ישן נחריבה”.
הפסקול המוזיקלי שלי היה בעיקר הגראנג’, ככה שניצלתי מהצורך בווידויים מביכים על פוסטרים של בוי ג’ורג’ שכיכבו אצלי.
הדבר הגדול האחרון שהוא עשה מבחינתי היה הסרט “גשר גראפיטי” הכה מעולה והכה לא מוערך ואת “יהלומים ופנינים” וזהו.
מאז הוא הספיק להסתכסך חברת התקליטים שלו מה שהוביל למספר שנים שבהם היה ידוע כ”הסמל” (הסמל הוא מעין צורה חסרת שם ששימשה כשמו הרשמי ) בגלל שעל פי חוזה השם “פרינס” הוא רכוש של חברת התקליטים, נולד לו בן שנפטר זמן קצר לאחר הלידה, הוא עשה כמה תקליטים שלא זכו ליותר מדי הערכה ובאופן כללי, כמו העשור שבנה אותו, התפוגג לו אל הזכרון הקולקטיבי.
שמועות אומרות שהתקליט האחרון שלו מחזיר אותו לימיו הגדולים.
פרינס, אם אתה קורא כאן, הפוסט הזה בשבילך:)

*הערות שוליים:

0> Nothing compares to you?של שינייד? פרינס כתב.

1> הכותבת דנה ספקטור היא בערך הדבר הראשון שאני קורא בימי שישי, (אחריה אני עובר על מוסף השבת, מרפרף על הפוליטיקה ומתעמק במוסף הספרות, אם זה מעניין מישהו).
במשך תקופה מסוימת איבדתי עניין בטור שלה.
הציניות שלה הפכה להיות מעיקה מדי עבורי.
כנראה תוצר של שנים של סחיבת שק פחמים ציני משלי על גבי.
שני שליליים לא מייצרים פלוס במקרה הזה ולי נגמרה הסבלנות לעולם דרך משקפי ספקטור.
יש לי מספיק תרעלה משלי, תודה.
אבל הגעגועים עשו את שלהם ואני שוב קורא את הטור של דנה ספקטור.
אחד הדברים שמרתקים בעיני זו החשיפה העצמית שלה בטור.
בטור שמובא לעיל היא מספרת על אובדן הבתולים שלה ומתארת את הסיטואציה כחוויה שרחוקה מלהיות זכרון נעים.
כקורא מן השורה אני נתפס לאיכות הכתיבה והעצבות ששורה על הסיפור מדביקה גם אותי.
אבל בעין יותר ביקורתית אני לא יכול שלא לחוש מעט חמלה כלפיה.
לא בגלל הסיפור הספציפי הזה.
הצורך הזה לפרוט את הזכרונות הכי אינטימיים שלה, מביכים ככל שיהיו, למילים מעל גבי העיתון, שבוע אחרי שבוע.
העם דורש דם וקרביים והעם יקבל.
אבל מה אני מבין, אולי היא באמת אקסבצ..אקסהבניצי….נו, המילה הזאת….אתם יודעים.
אולי היא נהנית מכל רגע.
גם מלחלוק את סיפור אובדן הבתולים שלה.
אני לא מתיימר להבין איפה הגבולות שלה ומה עובר לה בראש כשהיא מקלידה את חייה במרץ להנאתי.
אני יכול רק לתהות לגבי זה.
כמו כל קורא אחר.
יש טור שלה ששמרתי למטרת העלאה עתידית כי הנושא בו העלה נקודה מעניינת מבחינתי.
אבל מבטיח שלא לעשות יותר מדי מזה.
לנצל עבודה של מישהו אחר כדי למלא את הבלוג שלי או להפוך את הבלוג שלי למחסן כלשהו.

2> לתשומת לב הקוראת דנה ספקטור:
השיר Poison של אליס קופר? יש הטוענים שמדובר בשיר על איידס.
נשבע לך.
כמובן שאם נשארים ברמת המטפורה, אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים.
לגיטימי.

3>השורה שהתפספסה בגלל הקיפול:
“הוא גימד אותנו לגובה שלו ושל פרינס. 1.57 מטר, בדיוק.
והכי חשוב, הוא בנה מעצמו את המאהב הכי מוצלח שיהיה לנו אי פעם.”

קריאה נעימה.