”…סופרים מסוימים, כמאן או האקסליי, כתבו קטעים, ואף פרקים בלתי נשכחים, על בעיות מוסיקליות.
עם זאת, מרבית הסופרים, ואנשי העט בכלל, נוטים לבוא במבוכה כל אימת שהם פותחים פיהם על מנת לדבר על מוסיקה.
והם עושים זאת לעיתים קרובות.
נראה, שהמוחות הספרותיים הוקסמו, לא ברור מאיזו סיבה, מהמינוח המוסיקלי – אולי משום שהאבסטרקטיות המוחלטת שבו מעוררת בהם רטט של כבוד.
אין דבר שונה יותר מהמוח הספרותי האופייני, על תפיסת המושגים המילולית שלו, מאשר המוח המוסקלי נטול האובייקטיביות, על נטיתו להתרכז בצורות, קוים, ותרכובות צליליות.
ודבר זה מקסים את הסופר- ואף מעורר בו קנאה קלה, כפי שגיליתי – וכך הוא מגיע לשימושבאמצעי זר ומוזר זה.
כתוצאה מכך, בהגיעו אל הmot joste המשלה, הוא נאחז לרוב במילים כגליסנדו או קרשנדו על מנת להביע (ובדרך כלל מתוך טעות) – את כוונתו – אך ורק משום שהמילה המוסיקלית היא כה משלה, יתר על כן, היא כה יפה!
מה רב החן והקסם שבמילים איטלקיות אלו! סקרצו. ויואצ’ה. אנדנטינו. קרשנדו.…

… סטיה זו מכוונת רק להראות בדרך אגב את נדירות השפה המוסקילית בעל רמה אינטילגנטית, אפילו בין סופרים ממדרגה ראשונה.
ההאקסלים והמאניםבעולם הם מעטים ומפוזרים.
תאורו של האקסליי לפרק מתוך אופוס 132 של בטהובן בספר פונקט קונטפונקט הוא בלתי נשכח, וכן הקטע על החמישיה של מוצארט בספרו ”מספוא מוזר”.
מאן כתב על מוסיקה קטעים אחדים עוצרי נשימה בספריו ”הר הקסמים“ ו”דוקטור פאוטסוס”.
ובהשפעת אנשים כאלה – המסוגלים לעיתים לעורר במילים תכונות של קטע מוסקלי או מושג כלשהו מהעצמה או מהדחף שבו, בהשפעתם מתעודדים אנו, המוסיקאים, להמשיך בנסיונות הפרשנות, בתקוה, שנוכל, ולו רק פה ושם, לזרוק כתם אור על סבך איום זה, הקרוי משמעות מוסיקלית”.

(ליאונרד ברנשטיין, ’חדוות המוסיקה’)

”גרייס היתה נחושה בדעתה לתת לארנסט שיעורי נגינה בצ’לו ולצרפו לתזמורת הקאמרי של המשפחה, ותביעתה זו היתה עוד מקור למחלוקת.
המינגווי היה סבור שאין הוא מוכשר כלל לנגן על הכלי הזה, וגם אם ינגן עוד 100 שנה, צ’לן לא יהיה.
לטענתו הוציאה אותו גרייס מבית-הספר לשנה אחת כדי שילמד נגינה, ואולם מרסלין הכחישה את הדבר וציינה שארנסט אומנם לא ניגן כקזאלס, אבל השתוקק להצליח ואף קנה לו מידה מסוימת של יכולת, ומתוך חיבתו למוסיקה ניגן בתזמורת בית-הספר התיכון עד שנת לימודיו האחרונה. (לאמיתו של דבר, מרסלין היא שהושארה בבית שנה אחת כדי ששני הילדים ילמדו יחד ויסיימו יחד את לימודיהם באותו הזמן.
מטבע הדברים התגעגעה מרסלין לחבריה והתנגדה להחלטה זו של אימה).
בן כיתה אחר נזכר שפעם אחת, ברגע של חימה, ”קרע ארנסט בכוונה תחילה מיתר אחד בצ’לו שלו, כדי לחולל מהומה”.
ואולם, אפילו המינגווי עצמו הודה שלימודי טכניקת הגינה הם בבחינת הכנה טובה לסופר, והשתמש בידע הזה כשיצר את מבנה הקונטרפונקט המדויק של למי צלצלו הפעמונים .

(ג’פרי מיירס, ’המינגווי’)