(20 בנובמבר 2005 @ 9:26)

גם דברים טובים יוצאים לפעמים ממשמרת לילה. כתבתי פעם ומאז אני מדביק בכל אשר רגלי דורכת:) אני בדרך כלל מתעב שירה שאני כותב. בגלל זה אני לא מפרסם יותר מדי ממנה וגם כשאני מפרסם, זה לא תמיד דברים שאני גאה בהם. אבל השיר הזה עדיין נסבל בעיני. אולי בגלל שהצליח לי איתו (אני חושב). בכל אופן, מאז השיר הזה, יותר משנה, אולי שנתיים, אולי יותר, לא ניסיתי לכתוב שוב. המשורר הזה – לאיתמר האהבה ובתיעוב (משמרת לילה שלוש-עשרה מתשע-עשרה). אני קורא את המשורר הזה שכל הזמן מדבר על בוקובסקי. יש לנו לא מעט במשותף לי ולו. את בוקובסקי וקולטריין למשל. עניין של תדמית. אני קורא את המשורר הזה וחושב לעצמי ”איך הוא מעז”? הוא בחיים לא עבד במשמרת לילה אמיתית, כזאת שאתה חוזר עליה ורק רוצה שהחיים שלך יגמרו בגלל שאתה יודע שכל מה שהולך להיות זה עוד מאותו הדבר. חיים שלמים של אותו החרא. ”היי!”, אתה חושב לפעמים, ”איפה החיים שלי? איפה תהילת רוק’נ’רול וערבי קריאת שירה, מול מעריצות מסורות ומתמסרות?“ אז המשורר הזה קורא את בוקובסקי, ורואה סרטים של טרקובסקי ושומע קולטריין. והוא לא מפסיק לדבר על זה. שיר אחרי שיר, עמוד אחרי עמוד, ספר אחרי ספר. עניין של תדמית. אני קורא את בוקובסקי וכותב עליו ואני קורא את המשורר הזה שכל הזמן כותב על בוקובסקי וכותב עליו. יש לנו לא מעט במשותף לי ולו. את בוקובסקי וקולטריין למשל עניין של תדמית. השיר הזה הוא כמו לשנוא את ההשתקפות שלך במראה