פוסט עצבני קצר.
אני צופה עכשיו בהופעה של לאה שבת בערוץ 24.
איך יכול להיות שמישהי עם כזו כמות מסיבית של שירים יפים זוכה להתעלמות כמעט גורפת מהתקשורת?
הכל יחסי כמובן, אבל כל מחשוף של מאיה בוסקילהשירי מיימון וכל קילו שנינט השילה מעליה השנה, זכו ליותר יחסי ציבור מאשר לאה שבת בכל הקריירה שלה כנראה.
אני לא כזה תמים שלא מבין את חוקי המשחק, היצע וביקוש וכל זה…אבל אני ממש לא חייב לאהוב את החוקים, נכון?
חבל שאמנים בשיעור הקומה של לאה שבת, צריכים להופיע מול קהל מנגבי חומוס, וזה הקהל שמולו מתקיימת ההופעה.
אנשים שיושבים ובולסים בזמן שאמן נותן את הנשמה שלו על הבמה זה פשוט מכוער בעיני.
ראיתי מישהו שמדבר בסלולרי שלו(!).
נו, אם בהצגות תיאטרון זו נורמה, מה ילינו אזובי הרוק.
צ’רלס מינגוס קיים הופעה שכללה מוזיקה שניתן להגדיר כ”אקספרימנטלית” בפני קהל ניו-יורקי.
זה היה בהופעה האחרונה שלו עם אריק דולפי, ענק ג’אז אחר שמאז ייצר כמה יצירות מופת משלו (למשל האלבום שמעטר את הבלוג הזה משמאל, “Out to lunch).
מינגוס פנה אל הקהל בתחילת הערב ואמר “בלי מחיאות כפיים, בבקשה, ובלי שקשוק קוביות הקרח בשתיה שלכם…”
אם אני זוכר נכון באותה הופעה הוא גם אמר לקהל ש”אם אתם חושבים שאנחנו מוזרים, כדאי שתסתכלו על איך אתם נראים”, אבל אל תתפסו אותי במילה.
טוב, נו, זה צ’רלס מינגוס, האיש שפעם בזמן הופעה ריסק קונטרה בס של 800$ בהתקף זעם ופעם אחרת ניסה לשבור יד של פסנתרן תוך כדי הופעה (על ידי הורדת המכסה של הקלידים בזמן שהאומלל ניגן, כנראה שלא לשביעות רצונו של מינגוס).
אבל בין לאה שבת למינגוס יש אי אילו הבדלים של טמפרמנט ובגלל זה אוכלי החומוס המדושנים (אינשאללה יהיו להם 30 טריליון קוליפורמים בכל ניגוב), ימשיכו לדבר בסלולרי בזמן שהיא שרה.
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וכשהרינגטון משמיע קולו, עניינים כמו כבוד הדדי לאדם אחר, אמן מופיע, זה כנראה באמת יותר מדי לבקש.

*קצרצרים מכדי לפתוח פוסט עבורם

0> שוב אני ובת אחותי מבלים זמן איכות ביחד.
הגאונה, רק בת 6, התקשרה לחברת הלווין והזמינה לעצמה איזה ערוץ משחקים.
היא נתנה כזיהוי את מספר תעודת הזהות שלי שמצאה על איזה טופס, או משהו כזה, אני לא יודע מה היא עשתה בדיוק.
אבל היא רצתה והיא השיגה.
פשוט עד כדי כך.
ילדה בת שש!
כנראה שזמן האיכות שלנו הוא קצת יותר מדי כי כבר בגיל כזה יש לה מוח קרימינלי ואת הנטייה של לא לעצור באדום.
אבל אני אוהב אותה בכל זאת.
שיחה שהיתה באמת:
ניב: אתה כל הזמן עובד בלילה?
אני: כן
ניב: ואתה כל הזמן יושן ביום?
אני: כן
ניב: אתה הפוך.
ניב: אתה כמו עטלף.

1> אני מתכוון ללמוד בס אצל מורה בקרוב.
כבר מצאתי מועמד בחיפה.
למה שם? בין השאר, ברמה שאני נמצא בה אני צריך יותר מאשר יש לכל מיני מורים בחור שכוח האל שבו אני גר, להציע לי.
מה שמדאיג אותי זה המפגש הראשון.
הוא בטח רגיל לילדים בני 16.
אני כבר לא בן 16, בלשון המעטה.
אני מניח שמתישהו ההלם הראשוני יעבור לו.
אבל עדיין, קצת מדאיג אותי.
הוא בטח יחשוב שאני איזה דפוק במוח או משהו.
לא?