שנות השישים היו שנות השישים.
בשנות ה70 היה להם את הדיסקו מצד אחד, ואת הפאנק מצד שני.
וזה לפני שאני מזכיר את מפלצות התהילה ”לד זפלין“ ואחיותיה הפחות מוכשרות לז’אנר האיצטדיונים.
בשנות ה80 הכל מת.
רק רייג ותאצ’ר פרחו בזמן ששאר העולם קמל.
בעצם היה את ניק קייב ודיוויד סיליבאן.
אבל עד שגילו אותםהעשור כבר נגמר.
שנות ה90 היו השנים הטובות.
הגראנג‘ ופריחת האינדי.
בסוף זה נגמר בחולצות פלאנל ב80 דולר ויריה אחת שהרגה איש אחד מוכשר ופתחה פצע שמדמם עד היום בלב של דור שלם.
ועכשיו?
נדמה כאלו כל מה שיש היום הוא סוג של מוסיקת מעליות.
הלהקות הכי מצליחות היום הן להקות שבמודע מנסות להשמע כמו להקות שהתפרקו לפני שחברי אותן להקות חדשות נולדו.
בסרט ’סינגלס‘ שואל קליף פונסייה.
Man, where are the anthems
of our youth?What happened to music
that meant something?The Who at the Kingdome
or Kiss at the Coliseum.Where is the ”Misty Mountain Hop“?
Where is the ”Iron Man“ of today?
ואני מחזק אותו ושואל איפה הStooges, איפה ג’ימי הנדריקס של ימינו שיבוא וישרוף את העולם לקיבינימט?
יגרום לכל אותם פטרוני תרבות מטעם עצמם לשמוט ליסתותיהם בתדהמה ולרוץ לתפוס מחסה מאחורי תקליט של הביטלס?
פעם טענתי שכל אלה שמקוננים על מותו של הרוק לא יודעים איפה לחפש אותו.
אם יש משהו שהחיים כנער מתבגר בפרובינציה לפני עידן האינטרנט לימדו אותי, זה שמוסיקה (ותרבות בכלל לצורך העניין) טובה נמצאת בכל מקום.
היא לא צריכה יחצ”נים? או קליפים מושקעם.
היא רק צריכה מישהו שרוצה אותה.
הפכתי הרבה סלעים בשנים האחרונות.
מנסה להלהיב את עצמי מכל מיני להקות עם שם מתוחכם ומראה נכון.
להקות שלא עשו כלום אבל יש להם צבא מעצבות וספרים שדואגים שיהיה להם את המראה הזה של ”לא התקלחתי שבוע“ ובגדי מעצבים יקרים שנראים כאילו נשדדו מהומלס מסכן.
לפעמים צריך לדעת מתי המוסיקה נגמרה.
”כשהמוסיקה נגמרת, כבה את האור, כי המוסיקה היא החברה המיוחדת שלך…מוסיקה היא החברה היחידה שלך.“
אז עד שקורט קוביין יתגשם מחדש אל תוך העולם האומלל הזה, אני אמשיך לשמוע באך.
נובמבר 13th, 2005 @ 23:55
אוו! גם אני תמיד צועקת לכולם שבשנות ה-80 לא היה כלום, אבל כולם מזלזלים.
נראה לי שאנחנו מחזיקים בדעות די דומות בכל מה שקשור למוזיקה. לא סתם יש לי קטגוריה שנקראת ”ג’ון פול ג’ורג‘ ורינגו“ בבלוג.
הפחד הכי גדול שלי כרגע הוא שהאנשים הכי חשובים, הכי מדהימים במוזיקה הם עדיין קלפטון, מקרטני הדורס וכל שאר בני הדור שלהם. תשמע, אני לא יודעת אם זה הסמים או משהו אחר אבל הם עדיין משגשגים, טפו טפו
מזמן ויתרתי על מוזיקה ישראלית. אף פעם לא הצלחתי להתחבר עם מוזיקה עדכנית. אני תקועה באז. אני לא בטוחה אם זה רע כל כך, אגב.
תתחדש. צריך עוד לתקן קצת )אני כותבת בצד שמאל) אבל אפשר לסדר את זה צ’יק צ’ק.
שרית.
נובמבר 17th, 2005 @ 0:32
סורי, אתה בטח יודע שלא אסכים פיתך. אני מתה על אייטיז, זה דבר ראשון, ואני חושבת דווקא שנולדו שם המון דברים יפים. וכל הזמן נולדים. בשנות התשעים והאלפיים מאוד נפתחתי לאלקטרוני שמשלב כל מיני ז’אנרים, עמים, ארצות, צבעים – מחבר צועני עם פאנק, מזרח אירופה עם אמריקה, למשל, כמו GOGOLBORDELLO. לא? חסרות הדוגמאות. יש מוזיקה מצויינת היום יש גם המון רטרו.
דבר שני – אני אישית נוטה לראות את הזמן המוזיקאלי לא כליניארי, אלא יותר כעגול, צלחת כזו שמונחים עליה כל מיני דברים מכל מיני צבעים והתקופות. כך נכון גם לגבי הכל, לם רק מוזיקה, בעצם. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.