במסגרת הצלילה הטוטאלית שלי לנבכי עולם המוסיקה והרצון להבין דברים לעומקם, אני קורא את הספר “החיים במוסיקה” של דניאל בארנבוים.
זוהי מעין אוטוביוגרפיה.
בתור אוטוביגרפיה, הספר לא שלם כי הוא במודע מדבר בעיקר על חייו כמוסיקאי ואת הפרשנות הרגשית הוא משאיר בחוץ רוב הזמן.
יש כאן הרבה מ”הייתי, עשיתי” כאילו זה הדבר הכי טבעי לילד לטייל בעולם ולהופיע בקוצרטים.
תובנות רגשיות כאמור, כמעט ואין כאן.
בארנבוים עשה רעש בשנים האחרונות בין השאר גם בגלל פרשת וואגנר.
כזכור, הוא התעקש לנגן מיצרותיו של המלחין למרות שהתבקש במפורש שלא לעשות כך.
קצת רקע לאלו מאיתנו שלא מבינים על מה המהומה.
וואגנר היה מלחין שבין השאר חיבר מאמר ששמו היה “היהודים במוסיקה” ובו טען שהיהודים הם גזע טפיל ושאינו מסוגל ליצור.
בין השאר הוא היה נשוי לאחותו של ניטשה שגם לה יש פרק אנטישמי מכובד (היא ערכה את כתביו של אחיה לאחר מותו כך שיראה שהוא תומך בדוקטורינות של הגזע מה שגרם לכך שנישטה נתפס כאנטשימי מובהק במשך שנים רבות).
מלבד זה, המוסיקה שלו היתה חביבה מאוד על הנאצים שניגנו אותה במחנות ההשמדה בעת שיהודים הולכו לתאי הגזים ולמשרפות.
הוויכוח היה האם יש להפריד את המוסיקה מהדעות של האדם, או בפשטות, האם האומנות היא מעל לכל.
בזמנו לא היתה לי דעה ברורה בעניין.
מוסיקה קלאסית היא לא מהותי מחיי, בעצם הנוכחות שלה לא קיימת כמעט, ולכן היה לי נוח יותר לשבת על הגדר בעניין הזה.
היום אני חושב שאין מקום לנגן את וואגנר.
אין צורך לגלות אצילות נפש כלפי אדם ששטם אותי ואת מהותי.
תהיה היצירה שלו משובחת ככל שתהיה.
או בקיצור, סעעעעעעמק על וואגנר ועל הוולקיריות שלו וזו דעתי המנומקת בעניין!
ונחזור לספר.
לריינר מריה רילקה ישנו ספר ידוע למדי, “מכתבים למשורר צעיר”.
אני לא אטען שבארנבוים כתב יצירה שוות ערך, זה אפילו לא מתקרב או מנסה להוות משהו דומה, אבל אני לפחות מצאתי בספר משהו שאני מניח שאפשר להתייחס אליו כסוג של מראה שהוצבה מולי.
אני לא אכנס לפרשנויות רחבות מדי, סביר להניח שבין כה וכה זה לא יהיה מובן למי שלא חי בתוך הראש שלי:).
מה שאני מנסה להגיד, בקצרה, זה שלקחתי משהו מהספר הזה למרות שכאמור, הרקע הוא עולם שזר לי לחלוטין.
טוב, הנה:

“עבורי, לימוד נגינה על פסנתר היה טבעי כמו ללמוד ללכת. לאבי היתה אובססיה לרצות שהדברים יהיו טבעיים. אני גדלתי על העקרון הבסיסי שאין כל חציצה בין בעיות מוסיקליות לטכניות. זה הי החלק אינטגרלי מהפילוספיה שלו מעולם לא נדרשתי להתאמן בסולמות או ארפג’יו. מה שנדרש ממני כדי לפתח את המיומנות שלי כפסנתרן, נעשה אך ורק על ידי הנגינות עצמן.
העיקרון שהוחדר בי מן ההתחלה, אליו אני צמוד עד היום, היה שלא לנגן אפילו תו אחד בצורה מכנית.
הוראתו של אבי הית המבוססת על האמונה שיש די והותר סולמות בקונצ’רטי של מוצארט.
לעיתי קרובות אני פוגש מוסיקאים המנסים לפתור בעיות מסוימות באופן טכני ומכני תחילה, ואז מנסים להוסיף את ה”מוסיקליות”, כמין קישוט של קרם על העוגה. על השניים להיות קשורים זה בזה מן ההצחלה, מפני שהאמצעים הטכניים בהם משתמשים כדי להתגבר על בעיות פיזיות מסוימות, ישפיעו על ההבעה.
אני מתאמן תמיד על המעברים הקשים מבחינה טכנית תחילה – בנפרד ולאט – כך שאני לומד לשלוט בהם ולפסק אותם.
צריך להתנגד לפיתוי לנסות לנגן בטמפו נכון, עד שאתה שולט היטב בטמפו אטי.
לעולם איני מנגן מעברים כאלה באופן מכני, כשהכוונה היא להוסיף את הפיסוק מאוחר יותר.
מעבר קשה מבחנה טכנית צריך להיות מנוגן לאט, עד שאהת לומד לשלוטו בו – אבל בהבעה מוסיקלית הנכונה.
הפרדת הצד הטכני מן הצד ההבעתי של הנגינה, היא כמו להפריד את הגוף מן הנפש”.

“לנצח בעל פה פירושו לדעת באמת כל פרט בודד, כל תו, ולא לסמוך על התזמורת.
אין די בכך שאתה זוכר את התווים, עליך גם לזכור את הדרך לבצע אותם. הזכרון כשלעצמו, אם אין הוא נתמך על ידי ההיזכרות, הופך לחסר בטחון ומכני. היכולת להיזכר היא מצב יצירתי.
מובן שיש לעבוד על כך, להתאמן.
אבל “אימון” היא מילה כל-כך על מוסיקלית.
זוהי בעיה בלשנית.
המלים “אומנות”, “אימון”, ו”אמונה” באות כולן מאותו שוש (א, מ, נ) ואינני חושב שזה צירוף מקרים בלבד.
לכל אדם יש יכולות שונות של ריכוז. לי עצמי אין כללים נוקשים, כמו לנגן שמונה שעות ביום או פחות מארבעים וחמש דקות.
שני הקצוות יכולים להיות מזיקים באותה מידה.
לעולם לא אנגן תו אחד כשהריכוז שלי אינו מרבי, מפני שלעשות זאת פירושו ליפול במלכודת של הנגינה המכנית”.
אנשים רבים מתאמנים שעות רבות מסיבות לא מוסקליות, כאמצעי לחיזוק בטחונם העצמי, נגינת מוסיקה אינה הדרך להשיג זאת.
המלחינים הגדולים – בטהובן, וגנר, דביסי, בולז או מוצרט – לא כתבתו מעומק רגשותיהם כדי שפסנתרנים עלובים יכולו רכוש בטחון עצמי.
בטחון עצמי תלוי באופי וביכולת לנתח דברים.
אנחנו יכולים לשפר אותו על ידי העמקה של הידע או ההבנה, לעולם לא על ידי חזרה מכנית”

*הערות שוליים:
0> ספר אחר שאני קורא בימים האחרונים וגם הוא שייך לז’אנר, “מוסיקאי מחפש משמעות” הוא זה.
קני וורנר כתב ספר על התהליכים הנפשיים שמוסיקאים עוברים, על הלחץ, חוסר הבטחון, הספק העצמי, על היחס בין עבודה קשה לכשרון ולמי מהשניים יש משקל גדול יותר, והאם עבודה קשה יכולה לשמש כסוג של פיצוי על חוסר כשרון.
בשורה התחת
ונה, הספר כנראה מדבר על פחד ואיך להתגבר עליו.
ספר נפלא וממש לא צריך להיות מוסיקאי כדי למצוא בו, אולי, פיסות קטנות של חוכמה.