סופרים ומשוררים מספרים על ההתחלות שלהם בסדרת סרטונים בשם ‘הפעם הראשונה שלי’ ובהפקת The Paris review המהולל.
רובם הגדול של המרואיינים כאן כמעט ולא מוכרים לי, ואני אניח בזהירות מה שגם לרוב הקוראים בארץ.
ובכל זאת, מדובר בסופרים, אנשים שיודעים לספר סיפור, והם עומדים בציפיות וחלקם כבר נרשמו בספר הקטן שלי של “מתישהו אני צריך…”
אני חושב שהקו המחבר בין כל אותם אנשים מבין הסרטונים שראיתי, ואני לא אגיד שזה מפתיע או אפילו לא משהו שידעתי ברמה כלשהי, זה שהם כותבים כי הם צריכים לכתוב.
בשיר “האל” שכתב טד יוז על סילביה פלאת’, הוא תיאר את תהליך היצירה שלה.
התיאור היה של אדם שמתנהג כקנאי דתי המקריב עצמו בתפילה לאל שלא יודע שובע ומצווה עליו “כתוב!”
רד סמית’, עיתונאי ספורט ידוע, וביננו, עם שם כמו רד, מה עוד הוא יכול להיות, אמר ש”לכתוב זה קל. פשוט צריך לשבת ליד מכונת הכתיבה, לפתוח ווריד ולטפטף את זה החוצה, טיפה אחר טיפה”.
אני לא חושב שהוא טועה.
ההבדל בין כל הכותבים האלה לבין סתם בנאדם, למשל אני, הוא שהם נשארו ממוקדים ולא נתנו לאש שבוערת בפנים לדעוך.
הם המשיכו לכתוב ולהשתפר עד שהמשפטים שלהם הפכו להיות שיר וסיפור.
בסרטון המצורף, Karl Ove Knausgård הנורווגי מספר על הספר הראשון שכתב.
ימים של שינה לאורך היום וכתיבה שהתחילה בשש בערב והמשיכה עד הבוקר.

את ארכיון הסרטונים תמצאו כאן:
https://www.theparisreview.org/myfirsttime

Karl Ove Knausgård מדבר על כתיבת הספר הראשון שלו.

ועוד מאותו נושא אבל אחרת:
דונה טארט מדברת על הספר הראשון שלה בראיון מ1992 והיא כל כך דונה טארט שאפשר כמעט להאמין שיש כאן סצנה מבוימת מסרט שמישהו עשה עליה:)