מראה

סופי שול מתה לפני 71 שנים, ולמרות שנרצחה בגיל צעיר, מה שהספיקה לעשות ומה שהספיקה לכתוב מאוד נוכח אצלי בראש אחרי שנתקלתי בטקסט שכתבה.
כמו הסטירה שאני עדיין מחכה שתעיר אותי.
אומרת בקול את האמת שאני יודע שקיימת שם בפנים, אבל אף פעם לא מעז להתמודד מולה ולהגיד “אני מקבל את עצמי ואני רוצה יותר”.
האמת הקטנה שאומרת שיש מחיר לשלם כשהולכים בדרך אחת, פחות נוחה, אבל יש מחיר כבד יותר, מחיר שמשולם בדיכוי הנשמה, כאשר בוחרים שלא ללכת באותה הדרך.

“הנזק האמיתי נעשה ע”י אותם מליונים שרוצים ‘לשרוד’.
האדם הישר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט. אלה שלא רוצים שחייהם הקטנים יופרעו ע”י שום דבר גדול מהם עצמם. אלה שלא בוחרים צד, ולא בוחרים מטרה. אלה שלא אוהבים ליצור גלים – או אויבים. אלה שעבורם חירות, יושר, אמת ועקרונות הם רק סיפרות. אלה שחיים בקטן, נישאים בקטן, ומתים בקטן.
זו הגישה המצמצמת של החיים: אם אתה שומר את זה קטן, אתה שומר את זה בשליטה. אם לא תעשה רעש, השד לא ימצא אותך.
אבל זה הכל אשליה. כי גם הם מתים, האנשים האלה שגלגלו את הנשמות שלהם לכדי כדורים קטנטנים כדי להיות כביכול בטוחים.
ביטחון?! ממה? החיים הם תמיד על סף מוות; רחובות צרים מובילים לאותו מקום כמו שדרות רחבות, ונר קטן שורף את עצמו בדיוק כמו לפיד בוער.
אני בוחרת את דרכי שלי לבעור ולהשרף”
– סופי שול

(תודתי לגאיה גולדברג על מלאכת התרגום והרשות לפרסום הקטע)

One thought on “מראה

סגור לתגובות.