הסיבוב הראשון ואני:
כבר הייתי צמחוני פעם.
לקראת סוף הצבא, אי שם ב98.
וכמו הצבא, גם זה נמשך שלוש שנים מאוד ארוכות.
ידעתי שיש משהו שגוי בלאכול חיות, ותחושת מוסר מעורפלת גרמה לי להפסיק לאכול בשר.
אבל זה לא היה עמוק מספיק, ושלוש השנים האלו זכורות לי כמאבק תמידי נגד הרצון לאכול בשר.
יש הרבה דברים מסביבנו שהם שגויים מוסרית, ולא משנה במה תבחרו, אם זה האייפון שלכם או שרוכי הנעליים, תהיו בטוחים שיש איזו עוולה שנעשית למישהו איפשהו בשביל המותרות הזאת.
רובנו לא מקדישים לזה אפילו שניה אחת של מחשבה.
אז הפסקתי לחשוב על החיות שאני אוכל וחזרתי לבשר.
זה היה אמור להיות זמני, ומדי פעם חשבתי שהנה, כבר חוזר, אבל זה לקח הרבה זמן.

סין ואני:
סין היא חברה טובה.
צמחונית מגיל שלוש בערך, ואחר כך טבעונית.
סין אוהבת לדבר, וזה מזל, כי אני קצת פחות, אז התקשורת שלנו עובדת מעולה בקטע הזה.
בלילה מסוים, שיחה ארוכה ארוכה לתוך הלילה, היא דברה על טבעונות, על השפעת בשר על הבריאות. הרבה דברים.
היא מעיין של ידע.
זה היה מעניין, אבל לא באמת נגע בי, גם בגלל הניסיון שלי עם צמחונות, גם בגלל עודף המידע.
אבל משהו אחד נתפס.
“אתה יודע שאם תפגע בפרה, תיתן לה למשל סטירה, היא תזכור את זה?”
ואז היא דיברה על הקשר בין פרות לעגלים שלהם שנלקחים מהן, והלב שלי פשוט נשבר.
המשפט הזה על הפרה לא יצא לי מהראש.
לא אחרי יום, ולא אחרי שבוע, ולא אחרי חודש.
אני חושב שלקח לי בערך שלושה חודשים להתגבר על הפחד ולהכריז: צמחוני!
בקבוצות הצמחונים והטבעונים השונות אפשר למצוא אנשים שמאמינים שהדרך להעביר אנשים ל”צד שלנו” היא…
חלק יגידו שצריך הסברה ונעימות, חלק יגידו שרק תמונות של חיות נשחטות יעשו את העבודה.
אני יכול להביא רק את עצמי כדוגמא.
אני טבעוני לא בגלל שראיתי תמונה של פרה שחוטה שזעזעה אותי וגרמה לי להמנע מבשר.
אני לא מאמין בדרך הזו.
לאנשים יש דרך להדחיק את המראות האלו.
אני טבעוני לא בגלל שמישהו תקף את דרך ההחיים שאני מכיר או קרא לי “רוצח” והפיל עלי תיק של שואה שלמה.
אני טבעוני כי הסבירו לי מה המשמעות האמיתית של אכילת בשר.
פשוט כך.

המשפחה ואני:
קר שם בחוץ.
אחרי הרבה שנים של לגור לבד, ולגור עם שותפים, החלטתי שאולי הגיע הזמן לחזור קצת אחורה, לבית של אמא, כי כלכלית כבר לא יכולתי לעמוד בשכירת דירה לבד, ושותפים כבר לא מתאים לי.
אמור להיות זמני, אבל בינתיים קצת נמשך, שנתיים בערך וכמו שזה נראה, זה עוד יימשך.
אוכל במשפחה שלי הוא עניין גדול.
בישולים ומתכונים זה חלק מסדר היום, משהו שמדברים עליו ועוסקים בו, ובמצב הנוכחי, די ברור שאני אוכל מה שיש בבית ולא בחוץ, או מבשל לעצמי.
זו הדינמיקה של מצבים כאלה.
כשבאים ממשפחה עם אובססיה לאוכל, להודיע שאתה צמחוני זה בערך הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
לפחות עד שהודעתי שאני טבעוני.
אבל היא התרגלה, ואני חושב שבמקום מסוים היא אפילו קצת נהנית מהמתכונים הטבעוניים שאני דואג להוריד לה מהרשת.
סוג של ספורט אתגרי עבורה.

גארי ואני:
לא ראיתי את ההרצאה של גארי יורוספקי! (חוץ מ5-6 דקות ראשונות).
הוא נראה לי מתיש מדי וצדקני מדי.
את “לאכול בעלי חיים” התחלתי לקרוא בערך בתקופה שהפכתי לצמחוני, וסיימתי לקראת יום השנה שלי.
אני קורא לאט (כי אני קורא כמה ספרים במקביל).
אני אוהב את הספר הזה כי הוא כנראה כל מה שגארי הוא לא.
הוא לא מטיף, הוא לא מתנשא, הוא לא מחפש לזעזע.
הזעזוע מגיע מתוך ההבנה של העובדות והמספרים שהספר מביא.
זה הכל.

העבודה ואני:
הרבה מבטים מוזרים.
הרבה שאלות.
כי פתאום, אין להזמין המבורגר ביחד, סוג של טקס כמעט יומי, ואני, ירחם השם, הייתי קרניבור רציני.
חלק מפרגנים, חלק דואגים לספר לי בפירוט על הארוחה הבשרית שלהם מאתמול בערב במסעדה ההיא שעושה על האש.
וכן, ההברקות הרגילות של “אם אתה אוהב חיות, למה אתה אוכל את האוכל שלהם”, ו”לאכול צמחים זה גם רצח, כי יש להם רגשות” קיימות.
זה קורה כל יום כמעט.
אני משתדל לקחת הכל בהומור.
אין טעם להתעצבן או להעלב.
בעצמי אכלתי שווארמות וסטייקים מול בחורות צמחוניות שיצאתי איתן וסיפרתי כמה זה טעים.
בזמנו זה נראה לי מבדר.
זו כנראה הקארמה שחזרה לנשוך אותי בישבן.
סך הכל הרבה יותר אנשים מתעניינים בקטע חיובי מאשר אנשים שבאים בקטע מזלזל.
בהתחלה לא אהבתי לדבר על הצמחונות שלי.
לא חשבתי שאני יודע מספיק על הטיעונים המוסריים, בטח שלא על הבריאותיים, ואחד החוקים שאני מקפיד עליהם בחיי הוא “לא להטיף”.
חברים מסביבי שהתנסו עם סמים שונים, או להבדיל חזרו בתשובה, כולם הרגישו צורך לשכנע אותי באור הנפלא שהם גילו.
זה תמיד עייף אותי.
אני לא האדם הזה.
את המסע שלי אני אשמח לחלוק כשישאלו, אבל אני לא המטיף שיראה לכולם איך לחיות נכון.
מהצד, אנשים כאלה תמיד נראו לי מתנשאים.
אבל בכללי, היום אני כן מרגיש בנוח לדבר באריכות עם מי ששואל.

שינויים בהרגלי הצריכה ואני:
בכל הקטע הזה שכתבתי, החלפתי בין “אני טבעוני” לבין “אני צמחוני”.
הסיבה היא פשוטה, הצמחונות היא משהו שאני יכול לשים אצבע ולהגיד, כאן זה קרה, בתאריך הזה.
מה גם שהייתי יותר צמחוני מאשר טבעוני.
אני לא זוכר מתי בדיוק נהייתי לטבעוני.
היה ברור לי שזה הכיוון, אבל כמו המעבר לצמחונות, היו חששות.
גם כאן, משפט אחד נתן לי את הדחיפה האחרונה שהייתי צריך.
באחד מדיוני טבעונות נגד צמחונות בפייסבוק, מישהי כתבה שאכילת מוצרים מהחי היא סך הכל ראש נוסף לאותה מפלצת.
כלומר, אתה לא יכול להגיד שאתה לא אוכל בעלי חיים ואז לאכול ביצים ולשתות חלב.
וכמו עם הצמחונות, בסך הכל הייתי צריך עוד קצת חומר למחשבה בשביל לעשות עוד שינוי אחד.
לא חושב שיש פסול בצמחונות, או בימי שני ללא בשר או בכל וריאציה אחרת שאדם בוחר.
מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד וכו’.
אם יש מודעות, יבוא גם שינוי.
אחר כך הפסקתי ללבוש חגורות, נעליים, תיקים שכוללים חלקי עור.
מוצרים שנוסו על בעלי חיים לא נמצאים אצלי עוד מהסיבוב הראשון לפני עשור וחצי.
השינוי הזה לא בא ביום אחד, אבל הוא בא.

עכשיו ואני:
הסיבוב הראשון היה קשה.
אהבתי בשר, כל הזמן הרגשתי צורך לאכול אותו.
הפעם זה כל כך קל, כי אני מבין בדיוק למה אני טבעוני.
כשאנשים שואלים אותי “אבל מה יקרה אם תישבר ותאכל בשר”, אני אומר שאם זה יקרה, אני לא אכעס על עצמי.
כבר למדתי שמי שלא יודע להתגמש, מי שחי עם גישה של יש רק דרך אחת לעשות דברים, הוא בדרך כלל מי שנשבר.
לפעמים צריך לדעת לסלוח לעצמנו גם כשחלשים.
אבל האמת היא שאני כמעט ולא מרגיש את הצורך לאכול בשר, אין את הפיתוי ההוא שכל הזמן היה בסיבוב הראשון, ואם בטעות, לפעמים כשאני עובר ליד איזה ברביקיו, בלוטות הריר מתחילות לעבוד (ואני לא חושב שזה נשלט), לוקח לי בערך שניה אחת להזכר מה בדיוק נמצא על הגריל הזה, והמחשבה על לאכול אותו עושה לי בחילה.
לא בחילה בכאילו. מטאפורה. פשוט בחילה.
פשוט כך.
לא רואה מצב שזה קורה אי פעם.
בשר זה רצח זו לא קלישאה בעיני.
האם יש דבר אחד שעליו אני מצטער בכל הסיפור הזה?
רק חרטה שחיכיתי כל כך הרבה שנים עד שעשיתי את המעבר מקרניבור לטבעוני.
עכשיו כשאני כאן, זה מרגיש כל כך פשוט, שלא ברור ממה בדיוק פחדתי.
ככה זה.