הרולד פריי הוא אדם גבוה.
אולי לא בצורה חריגה, אבל מספיק כדי שהוא ילך מעט שפוף כדי לא לבלוט מדי.
תמיד שומר על איפוק אנגלי, נמנע מלמשוך תשומת לב.
אנשים הם כאלה לפעמים.
מרגישים בנוח כשהם בלתי נראים.
אני חושב שגם אני קצת כזה, ואיכשהו המסע שלו הפך להיות מהר מאוד גם המסע שלי.
בעצם, מסע נוסף שליד, תהיה הגדרה טובה יותר.
הוא מקבל מכתב מחברה שעזבה לפני שנים והוא מעולם לא ניסה למצוא מחדש.
היא כותבת לו שהיא גוססת.
הוא כותב בחזרה וכמעט שולח לה את המכתב, אבל מחליט שאולי הוא נשמע קורקטי מדי, ולפני שהוא מכניס את המכתב לתיבת הדואר, הוא צריך לחשוב על זה עוד קצת, על מה הוא באמת רוצה להגיד, אז הוא הולך לתיבת דואר קצת יותר רחוקה, וגם שם הוא לא לגמרי בטוח, אז הוא צועד עוד קצת ואיכשהו הוא מוצא את עצמו במסע בלתי סביר בעליל, בעקבות מפגש עם נערה בתחנת דלק, הוא מתחיל להאמין שאם רק יצליח להשלים את המסע, הוא יציל את החברה ההיא, קוויני.
וכמו ספר מסע טוב, וכמו כמעט כל סיפור מסע, ברור שהמרחק שהוא עומד לעבור הוא בעיקר נפשי.
מנקודה א לנקודה ב דרך אינספור נקודות אחרות, מצחיקות, נוגעות ללב, בלתי סבירות (בעליל)
בגלל עניין הגובה של הרולד, בגלל נופי אנגליה שמתוארים בכל פרק, בגלל הבריטיות של הספר, איכשהו דימיינתי אותו בתור ג’ון קליז.
אבל הספר לא היה הסיפור המצחיק שחשבתי שיהיה, גם כשהמסע גלש למחוזות האבסורד.
להרולד יש הרבה זמן לחשוב, והוא בעיקר חושב על אשתו, שגם לה יש קול בספר הזה ובור ענק וכואב בנשמה, ובנו והיחסים המנוכרים שבינהם, על חייו, המקומות שבהם היה צריך להגיד לא אבל פחד, על דברים שאיבד או רצה ומעולם לא היה אמיץ מספיק כדי לדרוש בחזרה.
ואני איתו בכל צעד וצעד כואב במוקסינים שלו, נפעם מהנחישות שלו והאמונה שהוא יכול לשנות את המציאות בכוח הרצון בלבד.
חושב אם עוד לא מאוחר לשנות כיוון למשהו שיסתכם ביותר מחיים של פרח קיר שעומד בצד וקמל.

(מתוך: המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ’ל גויס ובתרגום כפיר לוי)

“הוא מצא את הכתובת ואת מספר הטלפון, אך אצבעותיו רעדו כל כך עד שבקושי הצליח להקיש את קוד הגישה שלו.
הוא המתין לשמוע את צלילי החיוג.
האוויר היה דחוס ומחניק. אגל זיעה גלש במורד גבו.
לאחר עשרה צלצולים נשמע סוף סוף צליל נקישה, וקול בעד מבטא כבד אמר: “הוספיס סנט ברנדין, אחר צהריים טובים.”
“אני מבקש לשוחח עם אחת המטופלות שלכם. שמה קוויני הנסי.”
שתיקה קצרה השתררה.
הוא הוסיף, “זה דחוף מאוד. אני צריך לדעת אם היא בסדר”.
האישה פלטה צליל נשיפה ארוך שנשמע כמו אנחה עמוקה.
צמרמורת חלפה בגופו של הרולד, קוויני מתה. היא איחר את המועד.
הוא הידק את אגרופו אל פיו.
הקול אמר, “אני חוששת שגברת הנסי ישנה כרגעץ אפשר למסור לה הודעה?”
עננים קטנים הטילו את צילם המשוטט על הקרקע. מעבר לגבהות הרחוקות הועם האור, כאילו נמלא פיח. אך לא היו אלה ערפילי הערב היורד, אלא מפת המרחבים העצומים שנפרשה מאחוריהם. הוא דמיין את קוויני מתנמנת בקצה האחד של אנגליה ואת עצמו בתא טלפון ציבורי בקצה האחר., ובינהם עולם שלם ובלתי ידוע שאותו יכול רק לדמיין: כבישים, שדות, נהרות, יערות, אדמות בור, פסגות ועמקים, ואינספור אנשים”.
הוא יפגוש את כל אלה ויחלוף על פניהם. לא היתה לושום התלבטות, לא היו שום הסברים.
ההחלטה התקבלה ברגע שצץ הרעיון במוחו. הוא צחק לנוכח הפשטות שבדבר.
“תמסרי לה שהרולד פריי בדרך אליה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לחכות. כי אני הולך להציל אותה, את מבינה? אני אמשיך לצעוד, והיא חייבת להמשיך לחיות. תוכלי למסור לה את זה?”
בעלת הקול אמרה שהיא תמסור.
האם הוא רוצה עוד משהו? האם הוא יודע מה שעות הביקור, למשל, מה הסדרי החניה?
הוא חזר על דבריו, “אני לא מגיע במכונית, אני רוצה שהיא תחיה.”
“סליחה, אמרת משהו בקשר למכונית שלך?”
“אני מגיע ברגל. אני צועד צפונה מסאות דבון עד לבריק.”
הקול השמיע אנחנה כעוסה. “יש לי הפרעות בקו. מה אתה עושה?”
“אני הולך!” הוא צעק.
“אני מבינה, ” אמרה בעלת הקול באיטיות, כאילו היא לוקחת עט ומתחילה לרשום את הדברים. “אתה הולך. אני אמסור לה. עוד משהו?”
“אני יוצא עכשיו. כל עוד אני צועד, היא חייבת להמשיך לחיות. תמסרי לה בבקשה שהפעם אני לא אאכזב אותה.”

“Here we are in our car driving down the street
We’re looking for a place to stop have a bite to eat
We hunger for a bit of faith to replace the fear…”