ג’וני מאר פרסם את התמונה הזו בעמוד הפייסבוק שלו וכתב
“These times define me in this town. Johnny. Lockdown 2012.”
אני חושב שהוא זה שצילם אותה.
משהו במראה של הבניין הזה גרם לי לתחושת אי נוחות חזקה,
אז קראתי קצת על הבניין, Trellick Tower.
הוא נבנה בסגנון אדריכלי שנקרא “הסגנון הברוטאלי” ולאדריכל שתכנן אותו קראו גולדפינגר, לא פחות.
אני לא חושב שהבניין הזה יכול היה לייצג משהו אחר מלבד יאוש אורבני ואנושי, וכשלומדים על הבניין, ברור שהאפלה הזו שחשבתי שאני מזהה, היא משהו שקיים בו באופן מאוד מוחשי, גורל שנגזר עליו לקיים.
האסוציאציה הכי קרובה שיש לי לבניין הזה היא “מערות הפלדה” של אסימוב שמתאר “תרבות של ערי על המתפקדות כאורגניזם מלאכותי, מערות של פלדה, בני אנוש ורובוטים משתלבים יחדיו לקומפלקס ענק של אדם ופלדה…”
אסימוב עושה את מה שסופר מד”ב טוב חייב לדעת לעשות.
הוא כותב על זמן ומקום אחרים אבל בסוף הוא הרי מדבר עלינו ועל העכשיו שאנחנו חיים בו.
אם זה בבניין קודר בלונדון, אם זה בקליפ של r.e.m, פקקי תנועה אינסופיים כשאנחנו נוסעים אל או חוזרים מהעבודה (ואוי, כמה הקליפ הזה חי בלופ אצלי בראש מדי יום)
אם זו הקומיקאית האדירה לילי טומלין שאמרה ש”במרוץ העכברים, גם אם אתה מנצח, אתה עדיין רק עכבר”, אולי משפט הזן הכי משפט זן ששמעתי מימי, או המשפט ההוא על חיים של יאוש שקט.
בסופו של יום, כולנו חוזרים למעין מערת פלדה משלנו, כולנו גרים באיזה “מגדלי טרליק” בגרסא כזאת או אחרת, ולכולנו יש רגעים יום יומיים שישתלבו בקליפ הבא של r.e.m.
אני לא מוצא בזה נחמה, רק מוטיבציה להניף אגרופים ולהלחם על מנת להשיג את מה שאני רוצה.
וזה בטח לא דירה בבניין כעור ועצוב.