יום שלישי לצמחונות.
לא בדיוק אותו דבר אבל קראתי אתמול את הסיפור הזה, “אופניים, שרירים, סיגריות”, של ריימונד קארבר, ושם אומרת אחת הדמויות, שהיום השלישי להגמל ממשהו הוא הכי קשה.
האמת שבינתיים לא קשה בכלל.
אני יודע שאני עושה משהו מהסיבה הנכונה, ובניגוד להרבה פעמים בחיים, הפעם לעשות משהו מהסיבות הנכונות לא דורש מחיר גבוה מדי.

“עברו יומיים מאז שאיוון המילטון הפסיק לעשן, והיה נדמה לו שכל מה שאמר וחשב במשך היומיים הללו היה קשור איכשהו לסיגריות.
הוא הסתכל בכפות ידיו באור המטבח. הוא רחרח את פרקי אצבעותיו ואת אצבעותיו.
“אני יכול להריח את זה, אמר.”
“אני יודעת, זה יוצא מתוכך כמו זיעה, ” אמרה אן המילטון
“במשך שלושה ימים אחרי שהפסקתי, יכולתי להריח את זה יוצא ממני. אפילו כשיצאתי מהאמבטיה. זה היה מגעיל”
היא היתה עסוקה בעריכת השולחן לארוחת ערב. “אני כל-כך מצטערת, יקירי. אני יודע מה עובר עליך. אבל, אם יש בזה איזשהי נחמה, היום השני הוא הכי קשה. גם היום השלישי קשה, כמובן, אבל משם והלאה, אם אתה מצליח לעמוד בזה עד אז, עברת את המשוכה העקרית. אבל אני כל כך שמחה שאתה מתכוון ברצינות להפסיק, אין לך מושג.”
היא נגעה בזרועו. “עכשיו, אם רק תקרא לרוג’ר, נשב לאכול”.

הסיפור ממשיך, הם לא זוכים לשבת לארוחת ערב כי איוון המילטון מוזעק על ידי הורה אחר לבוא לביתו שם הוא מוצא את בנו ועוד שני נערים שהואשמו שהעלימו אופניו של נער נוסף.
בסופו של דבר איוון ואביו של אחד מאותם נערים נכנסים לעימות פיזי.

בדרך הביתה ולאחר מכן שואל רוג’ר את אביו על סבו, האם גם הוא היה כזה חזק ואיוון עונה שהוא חושב שכן.
בסוף השיחה רוג’ר אומר שלמרות שזה נשמע מוזר, הוא היה רוצה להכיר את אביו כשהוא היה בגילו, בן תשע.
בחלק הזה של הסיפור אני חושב על האבא שאני אהיה, אם אהיה.
האם אני אבא שהילד שלו יתגאה בו.
מה אני אוכל לספר לבן שלי על אבא שלי שנפטר לפני המון שנים.
מה אני באמת זוכר.
בדרך כלל זה רק את זה שאבא שלי לא היה שם רוב הזמן, וכשהיה, זה היה בעיקר רע.
דברים, שכמו כל דבר אחר בחיים שלי, אף פעם לא מצאתי את הזמן להתמודד איתם עד הסוף.
אני הבן של אבא שלי לטוב ולרע.
אני מזהה בעצמי המון דברים שהיו בו.
אבל אני אהיה טוב יותר ממנו.
הוא לא היה אדם רע. אבל היה לו את המטען שלו.
אני יודע מי אני רוצה להיות כשאני אהיה אבא.
אני מתגעגע אליו, וסיפורים כאלה גורמים לי לחשוב
מה הוא היה חושב על הגבר שאני היום, האם היינו יכולים לנהל את השיחה הזאת,
להכיר אחד את השני לא רק כאבא ובן אלא כשני אנשים בוגרים.